הלילה הארוך ביותר מאת אשכול נבו, כולל אסופה של סיפורים שונים הפותחים צוהר לבורגנות הישראלית פוסט השביעי באוקטובר. צביקה החובש שנאבק עם פוסט טראומה ולא מסוגל לחבור לחבריו בתאג"ד, אמא מפונה המנסה לשמור על אחיזה במציאות, אחות המסתובבת ברחבי ישראל עם ארגז כחול ובו החפצים האחרונים של אחיה. אלו הן רק חלק מהדמויות המאכלסות את ספרו האחרון של אשכול נבו.
מאז ספרו הראשון, משאלה אחת ימינה, אשכול נבו מיצב את עצמו כססמוגרף רגיש של הבורגנות החילונית, אותה הוא מכיר לעומק. מהקפה במכונה ועד לפסקול הייחודי שהוא תערובת של גלגלצ שעודכנה לאחרונה בפלייסליט בספוטיפיי. אצל נבו החילונים מהעיר, מההרחבה במושב\בקיבוץ הם עדין הרוב עליו מדברים. בין הגיבורים שלו לא תמצאו ערבים, חרדים, מתנחלים או דתיים לאומים (אולי כמה בורגנים ממרכז הארץ). הם לא חלק ממדורת השבט שיוצר נבו. בלעדיהם הישיבה מסביב למדורה היא מוכרת ונעימה. אתה מכיר את העולם האסוציאטיבי, הפסקול המתנגן הוא כמו סוף שבוע רגוע בגלגלצ- קל להתחבר אליו ולהרגיש שהוא עוטף ומלטף. אני אוהב לקרוא את נבו, תמיד אני מרגיש בבית בין דפי העלילה. הדמויות מוכרות ואין הפתעות חזקות מדי. הוא מרגש אותי במקומות הנכונים, מעביר אותי בנוף מוכר של עגלות הקפה, סניפי ארומה ומרכזים עירוניים. הוא יוצר לי בועה שמספרת סיפור שהוא שלי המאפשר לי להיות חלק מקולקטיב מדומיין שאני מכיר וחש בו בבית. הביקרות שלו מלטפת ומודעת לרגישות של הקוראים ולכן היא לא מאגרת מידי, כמו מהירות ריצה על הליכון שמותאמת בדיוק ליכולות שלך.
הלילה הארוך ביותר מאלחש את האסון
ספרו של נבו יוצר חוויות מלחמה ושכול קשה במידה, כזו שאפשר לעכל שמעלה לחלוחית אבל לא מכניסה לדיכאון. חוויה שאפשר לקרוא בדרך ולאורכה של חופשה מבלי להרגיש ייסורי מצפון שאתה שותה בירה על סף הבריכה בעוד אחרים הקריבו את חיייהם. רק כתיבה רגישה ומיוחדת יכולה ללכת בין שני הקטבים הללו ולצאת מהם בשלום. אשכול נבו מצליח לעשות זאת בכל ספריו לגעת ולא לגעת, לרפרף על המוות ועל המשמעות ולתת חוויה נעימה של ספר שפשוט נעים לקרוא אותו. ספר שמספק חוויה נעימה של מוכרות, הדמויות הם השכנים שלך, האישה שלידך בקפה השכונתי, משרת המילואים שאיתך בפלוגה. מדורת שבט מדומיינת ונעימה.
של מי המדורה הזו?
אני מדגיש את הדימיון, משום שהמציאות אותה מתאר נבו אינה משקפת את החברה הישראלית ואת הקבוצות המרכזיות ההולכות ומתחזקות בה. הלילה הארוך ביותר מספר את הסיפור שלנו אך למעשה זה סיפורה של קבוצת מיעוט בחברה הישראלית. אין בה 20% ערבים ו-15% חרדים , ו-12% דתיים לאומים ומתנחלים ועוד -20% שהם בני פריפריה שאינם גרים בהרחבות הקיבוצים והמשובים אלא בדירות שיכון. הבנתם את התמונה הרוב הגדול של החברה הישראלית בכלל לא מיוצג (מעבר לדמויות רקע) בספרים של נבו. לכן נעים לקרוא אותו כי הוא משקף את הסביבה הקרובה של קהל הקוראים אליו מופנה הספר. שלא תבינו לא נכון, אני אוהב את הספרים של אשכול והקריאה בהם זורמת וסוחפת . אני מסיים אותם בימים בודדים ובתחושה שבא לי לעזוב הכל ולהמשיך לקרוא מה קורה עם צביקה, ענבל ומיקה. אני אוהב את הדמויות הללו, אך בתוך הכמיהה מסתתרת האימה שהם הופכים לחלק משמורת טבע הולכת ונכחדת של מיעוט שכבר מזמן לא מספר את הסיפור הישראלי. אלא במקרה הטוב הוא מספר מספר את סיפורו של קהל קוראיו של נבו, עשירוני ההכנסה 7-10, המתגוררים במרכז או בהרחבות של ישובים מוריקים.
הלילה הארוך ביותר אפקט של גלידה מנחמת
אחרי שסיימתי לקרוא בסופ"ש את הספר מכריכה לכריכה נשארתי עם שאלה מרכזית. מה תפקידה של האומנות? להנעים את הזמן, לשקף מציאות? או להניע לפעולה? לנבו יש תשובה לה הוא נאמן בכל ספריו. הוא בוחר לספר סיפור שנעים להיות בו, בין אם מדובר על מסע זהותי בדרום אמריקה (נוילד) או בימים הקשים שבפתיחת המלחמה. סיפור שמספר את "הסיפור שלנו" שיוצר קולקטיב שנעים להיות חלק ממנו.. אך בוא בעת מגדיר טוב מאוד מי נכנס לשלנו ומי שלא. ה"שלנו" של אשכול מסמל יותר מכל את גבולות הקולקטיב ההולך ונכחד בחברה הישראלית. חוקרים שעתידים לחקור את החברה הישראלית, עלולים לחשוב שזהו תיאור מהימן של תקופה (אולי כפי שאנו רואים בספרות תנ"כית) אך למעשה זה סיפור מאוד מצומצם ולא משקף. סיפור מערסל שמרגישים בו בבית שהולך ומשתנה, ולמעשה כבר איננו אותו הבית.
לכן לצד שעות ההנאה שמספקת יצירתו של נבו, מי שירצה קצת להרים את המבט יראה שכמו באכילת גלידה בשעת לילה. מובטחת הנאה של טעמים וסוכר הממריץ את הדם. אבל בבוקר שאחרי עם ירידת סוכר וההתלהבות לא ניתן להתעלם מהמציאות החובקת את המותניים.
