תמורה נאותה הוא ספרה החדש של מאיה ערד. סופרת שבעשור האחרון קנתה לה מקום של כבוד ביצירה הישראלית העכשווית. מאחוריה כבר אחד עשר כותרים שזכו לקהל קוראים, לתרגומים לשפות זרות ולאהבתה של הביקורת. מה סוד כוחה של סופרת שלא חומלת על גיבוריה המראה אותם פעם אחר פעם בעליבותם? מדוע אנו ממשיכים לקחת אותה איתנו כספר לפני השינה או כחבר למסע\לחופשה. למה לקחת ספר שמעמיק עוד יותר את תחושת האכזבה מהחוויה האנושית?
התהיה הזו תקפה אותי כאשר קראתי את ספרה החדש, תמורה נאותה (חרגול, 2025), הכולל שלוש נובלות לא קצרות (70 עמודים כל אחת) שבמרכזן רצון עז לקשר ופריצה גדולה המתנפצים על מזח המציאות.
תמורה נאותה- שלוש נובלות של כמיהה לשינוי
הסיפור הראשון, תמורה נאותה, מספר את סיפורה של עליזה (לולו) גרינליף מתרגמת נודעת מעברית לאנגלית המקבלת הצעה מסקרנת מסופר צעיר הרוצה לתרגם את סיפוריו הקצרים לאנגלית. המפגש מצית בעליזה תחושות רדומות ושאלות עמוקות על זהותה הישראלית-אמריקאית, על קשריה עם אביה שרצה כל חייו להיות סופר ומעל הכל על היכולת שלה לכונן את זהותה החצויה.
הסיפור שני, לימונדה, מגולל נופש משפחתי בו זוג ישראלים שחי שנים ארוכות ברווחה כלכלית בארה"ב. מזמין את האחות ה"פחות מוצלחת" של בת הזוג למספר ימים בוילה קסומה בקליפורניה. האחות מגיעה עם חבילה שלמה של בת זוג קולומיבאנית ובן על הרצף. המפגש הפסטורלי מעלה מתחים ישנים ומצריך לפתוח פצעים ישנים במשפחה ובזוגיות.
הסיפור השלישי, אביב בוונציה, מספר על טיול משותף של נכדה צעירה העולה לחטיבת הביניים עם סבתא שכל חייה הייתה מורה לצור ועתה לעת זיקנה רוצה להיות אומנית מדופלמת. המסע המשותף בין שכיות החמדה של העיר מאמת את הסבתא עם חלומותיה להיות אומנית ואת רצונותיה של נכדתה. החיפוש של כל אחת מהן אחר קול אישי ואינטימי מאפשר למפגש המוכר של טיולים בינ-דוריים באירופה הקלאסית להפוך למרחב המפגיש באופן ייחודי את התשוקות והמאווים האישיים עם קרקע המציאות.
תמורה נאותה- מפגש עם חלומות לא ממומשים
שלושת הסיפורים ממשיכים את העיסוק המוכר של מאיה ערד בחלומות לא ממומשים, ביחסי כוחות בין וותיקים לצעירים, בין קליקות לבין אנשים המנסים להשתלב בהן. ספריה הקודמים גם כן עסקו במתחים אלו. זכורים לי במיוחד ספריה, המורה לעברית, שבע מידות רעות שהצליחו לחדור לתוך המלייה של עולם האקדמיה והאומנות ולפצח את מערכות היחסים והאינטריגות שהתקיימו מתחת לחזות המצוחצחת שלהם.
יכולותיה של ערד לחתוך בבשר החי, הן נדירות ומאפשרות מבט חודר למעמקי החיים. מי שאהב את יצירותיה ימצא עניין גם ביעל הדיה ובעיקר בספרה, יום רביעי בערב (עם עובד, 2011), שהזכיר לי לא מעט את היכולת לראות מעבר למסכות.
מה מושך אותנו ביצירותיה של מאיה ערד?
אם נשוב לשאלת הפתיחה מה מושך ביצירותיה של ערד למרות התכנים הקשים שפושטים את הגיבורים ממסכותיהם הבורגניות? התשובה שלי היא, הרצון שלנו להבין מה באמת קורה מתחת לפני השטח. מהם זרמי העומק שמעצבים את המציאות. מה מתרחש מאחורי המילים הגדולות והכותרות החברתיות כמו: מסע חניכה, יצירה ספרותית, אומנות הפוגשת את המציאות וכו'.
במיומנות רבה מצליחה ערד לקלף את הקלישאות ולהציב במקומן מציאות מורכבת אך פשוטה. כלומר המסרים מתחת לפני השטח מורכבים יותר מהמציאות הנגלות. אולם למרות המורכבות והתחכום כלל הדמויות מבלי קשר לשיוכם החברתי-מעמדי כמהות לדברים דומים: אהבה, קשר, המשכיות.
לדעתי זהו סוד כוחן של היצירות שיצאו מתחת לידיה של מאיה ערד. ביכולתן לקלף את המסכות ולהראות את הממד האנושי בדמויות שכביכול שונות אך למעשה דומות זו לזו.
לאור ההצלחה הזו בהחלט שמחתי לקחת את ספרה החדש, תמורה נאותה, כבן לוויה דוקרני אך מרתק שליווה אותי לאורך חופשת הקיץ. כך גם כאשר הטיסה התעכבה במשך שעות ארוכות, והמטוס היה חם ולח אני שקעתי בנובלות שפתחו לי את הלב ואפשרו לי להרחיק מעבר לכאן ולעכשיו, אך יחד עם זאת למצוא את עצמי. ממש כמו שספרות טובה צריכה לעשות.
