אמריקה השנייה (סלע מאיר, 2025) מאת ג'י די ואנס, סגן הנשיא ארה"ב, פותח צוהר למציאות האמריקאית הרחוקה מאוד מאור הזרקורים ההוליוודי, אליו התרגלנו. בפתיחות שאינה אופיינית לספרי אוטוביוגרפיה ואנס לוקח את הקוראים לקרביים של משפחתו הבלתי מתפקדת. תוך עמודים בודדים הקורא המופתע מוצא את עצמו בלב ריבים משפחתיים מדמים שמסתיימים באלימות יוצאת דופן. פעם זו הסבתא שמציתה את הסבא, באם המכורה לסמים קשים, בסבא שמאיים על מוכר בחנות ובסבתא המאיימת על הנכד שהיא פשוט עומדת לדרוס אותו. אלו לא היו הגזמות סתמיות של מחבר הרוצה לקבל את מנת תשומת הלב, אלא דרך חיים של משפה החיה על פי קודים המאפיינים את הקהילות החיות בהרי האפלצ'ים בארה"ב.
הקהילות אליהן משתייכים ואנס ומשפחתו הן חלק מרצועת החלודה המתפוררת של ארה"ב, הנפרסת לאורכן של המדיניות אוהיו, מישיגן וקנטקי. בעבר מדינות אלו היו הלב הפועם של התעשיה האמריקאית שכללה מפעלים, מכרות פחם ותעשיית רכב משגשגת. השגשוג הכלכלי הוביל לגרי הגירה מכל ארה"ב של בני מעמד הפועלים שחיפשו עבודה ויציבות. משפחות שלמות עבדו במפעלים התאגידיים והביאו פרנסה ראויה לביתם. אולם עם המעבר של מפעלי הייצור למזרח והירידה בריווחיות הרצועה איבדה מקיסמה. בהדרגה ערי התעשיה המסורתית הפכו למרבץ של עוני, בערות ודכדוך. ההגירה השלילית לא איחרה לבוא ערים והעיירות ננטשו מתושביהם החזקים שחיפשו הזדמנויות במקומות אחרים, בעוד שהחלשים נשארו בבתיהם המתפוררים. רחוקים מהעין ורחוקים מהלב. שקועים במרמור שעל כידוניו נישא דונלד טראפ כבר בפעם השנייה לחדר הסגלגל בגבעת הקפיטול.
עם בואה של ההידרדרות הכלכלית החלה גם ההתפוררות של המשפחות והקהילות. הדבר בא לידי ביטוי בהישגים הלימודיים (פחות השקעה בבתי הספר, פחות אפשרות למשוך אנשי חינוך איכותיים), כניסה להריון בגילאים מוקדמים ומעברים מהירים בין מערכות יחסים זוגיות. לדוגמא לאורך הספר מגולל ואנס שאימו נישאה לחמישה גברים שונים, בעוד את אביו הביולוגי כמעט ולא הכיר. אדוות ההשפעה באו לידי ביטוי בכל מרחבי החיים ומשפחתו של ואנס לא פסחה על אף אחת מהמהמורות.
הסיפור האמריקאי העצוב הזה לא מוכר לקוראים הישראלים, משום שהוא לא כולל את המרכזים הישראלים-יהודים בניו-יורק ומיאמי. וכן את סיפורם של אנשי הצווארון הלבן הזוכים לסדרות בערוצי הסטרימינג הפופולריים. ספרו של ואנס לוקח את הקוראים אל עולמן של הקהילות שנשכחו מאחור אך הן מספרות את סיפורה הכואב של חלקים נרחבים בחברה האמריקאית . חברה בה ל-33% אין 400$ פנויים למימון הוצאות בלתי צפויות (אמיתי לגמרי- מצורף קישור לנתונים הרשמיים שהפתיעו גם אותי). חברה שמצליחה להרים את הראש רק הודות לחוב לאומי הולך וטופח, חובות משקי הנחלקים בין בנקים וחברות אשראי ונתונים לא מעודדים על מוביליות חברתית.
ואנס, אינו עושה הנחות לקהילות המפורקות מהם הוא בא והוא מפנה אצבע מאשימה הן לממשל שלא ידע להציע תוכניות שיקום רלוונטיות והן לתושבים עצמם שמחפשים את המזור לצרותיהם במוקדי שליטה חיצוניים. חוסר לקיחת האחריות האישית וההיסמכות על מנגנונים של צדקה ותמיכה ממשלתית, אינו מאפיין רק את העניים האמריקאים אלו הוא מאפיין אוכלוסיות מוחלשות בכל רחבי העולם. המאבדות את האמון בעצמם, שמסגלות תפיסות לא מקדמות ומתוך כך פועלות בלופ אין סופי של הדרדרות.
איך ואנס יצא מהלופ?
למרות שמשפחתו הייתה עניה מרודה שחיה באלימות ובדוחק, סבתו לא חדלה להאמין בו. כך גם בימים קשים היא הייתה שם עבורו אוזן קשבת, כרית ביטחון כלכלית (נתנה לו את מאות הדולרים האחרונים שהיו ברשותה) ומגדור המאיר אל עבר תמונת עתיד אחרת. האמונה הזו נתנה לואנס יכולת להביט מעבר למציאות של אמא נרקומנית, פשע ואלימות. דווקא הסבתא הקשוחה הייתה זו ששכנעה אותו לצאת לעבודה ולחסוך דולר לדולר. להאמין בעצמו ולקחת את גורלו בידיו. בשלבים יותר מאוחרים בחייו היו אלו בת זוגתו ומרצות באוניברסיטה שנתנו בו אמון והראו לו את הדרך אל עבר ההצלחה. אין ספק שהפרטנרים למסע החיים הם אחד המשתנים המשמעותיים ביותר המשפיעים על הצלחתנו.
המשתנה השני שעזר לואנס הוא השירות הצבאי. הגיוס לחיל המארינס לא היה רק אפשרות להיחלץ מעוני. אלא בראש ובראשונה חינוך לאמונה ביכולות האישיות, לעבודה בצוות וביכולתו של האדם לכונן את עתידו במו ידיו. ארבעת שנות השירות בהם היה רחוק מסביבתו המדורדרת סייעו לואנס לראות מעבר לעיירה מוכת העוני בה הוא גדל. משם כבר דרכו לאוניברסיטה ציבורית ומשם לבית הספר למשפטים באוניברסיטת ייל הייתה יותר ברורה.,
אני חייב לציין שבעוד שעלילות משפחתו מתוארות לפרטי פרטים, החלק המעניין ביותר לטעמי, היציאה מהעוני. מתואר בצורה מהירה וזוכה לפרקים בודדים. בעיקר לא ברורה הדרך מבית הספר למשפטים בייל לגבעת הקפיטול, הספר מסתיים בסוף לימודי המשפטים עשור לפני כן. בעיני זה פספוס משמעותי שאולי יתוקן במהדורות הבאות של הספר.
אמריקה השנייה- סיפורו של מהגר תרבותי
היציאה מגבולות העיירה פתחה בפני ואנס היכרות חדשה עם החברה האמריקאית שהייתה רחוקה מאוד מהמוכר לו. אולם שום דבר לא הכין אותו למפגש עם האליטה האמריקאית אותה הוא פגש בבית הספר למשפטים באוניברסיטת ייל. לפתע ואנס הבין שישנה מערכת ערכים וקשרים שמניעה את ארה"ב, מערכת שהוא כלל לא היה מודע אליה. ממש כמהגר היה עליו ללמוד את השפה, את קוד הלבוש ואת מערכת ההקשרים שמתקיימת מתחת לפני השטח ומניעה למעשה את הכלכלה האמריקאית. אהבתי בעיקר את המבט האותנטי והביקורתי של ואנס. מרמת המבוכה כאשר הוא יושב בארוחה מפוארת עם 7 סוגים שונים של מזלגות וסכינים שאין לו מושג מה לעשות איתם ועד לעמדת טעימות יין שכלל לא אומרות לו כלום. תחושת הזרות וההגירה התרבותית לא עזבה אותו גם לאחר שהצליח והיא מתארת בצורה אותנטית את האתגר התמידי הנמצא בפני מהגרים ואת תחושת "תסמונת המתחזה" אל מולה הוא צריך להתייצב פעם אחר פעם.
אמריקה השנייה- סיפור אמריקאי עם מבט ישראלי
למרות ש-אמריקה השנייה, מתאר את סיפורה של קהילה לבנה החיה בעוני קיצוני בהרי האפלצ'ים. סיפורה מספר לנו סיפור רחב בהרבה על אובדן האמון במוסדות השלטון, על הפער ההולך וגדל בין עניים לעשירים וכיצד המציאות הזו מהווה כר פורה לפריחתה של קיצוניות דתית ופוליטית המחזקת פוליטיקאים פופוליסטים.
תיקונו של המצב העגום אינו טמון רק במדיניות או בהפניית משאבים (ואנס מראה שהפניית משאבים אינה בהכרח משנה את המצב) אלא בעיקר סביב תוכניות חינוכיות המאפשרות הרחבה של תמונת העתיד, המחזקות אמון במוסדות ויוצרות השתנות המבוססת על חיזוקה של הקהילה המקומית. ואנסה הרפובליקני לא מדבר על עוד הפניית משאבים שילכו לטימיון אלא על חיזוקו של התא המשפחתי והקהילה הקרובה הלוקחות אחריות ומסייעות ליחידים המרכיבים אותן לצאת ממצבן.
אמריקה השנייה- סיפורן של משפחות בעוני
הפניית הזרקור למעמדות הנאבקים בארה"ב הולכת ותופסת תאוצה ולאלו החפצים לשקוע במדמנה יש לא מעט אופציות.
המנקה בנטפליקס, לא לבעלי לב חלש אך בהחלט סדרה מטלטלת על אם חד הורית שמנסה להרים את הראש כנגד בן זוג מתנכר, הורים השקועים בעצמם ושוק עבודה אכזרי במיוחד.
מרגו צריכה כסף– מאת רופי תרופ– סיפורה של צעירה הפותחת חשבון אונליפס על מנת לצאת מעוני קיצוני וממשפחה מפורקת בה האב מכור למשככי כאבים והאם שקועה עד צוואר בניסיון לבנות לעצמה עתיד טוב יותר.
מה שלא הורג מאת דייויד גוגינס – סיפורו של ילד במצוקה (הפעם אפרו-אמריקאי) שכנגד כל הסיכויים הופך ללוחם באריות הים.
מה מייחד את ספרו של ואנס?
היצירות הללו שהן רק קצה המזלג מאפשרות להכיר את החברה האמריקאית על רבדיה באופנים הרחוקים מאור הזרקורים. ספרו של ואנס תורם תרומה חשובה להיכרות זו. מלבד התיאור האישי ואנס יוצר חיבור מעניין בין מדיניות כלכלית וחברתית לבין המציאות בה הוא חי וכך הוא מראה את הניתוק בין דרגי מקבלי ההחלטות לבין אלו שהמדיניות אמורה לעזור להם. בדוגמאות הלקוחות מחייו הוא מסביר כיצד ההגנה הלאומית בדמות בתי משפט ועובדים סוציאליים מצטיירים בעיני המשפחות כאיום היכול למוטט את המעט שעוד נשאר. כיצד מערכות הקצבאות דווקא מקבעות דפוסי עוני וכיצד הבעיות המרכזיות טמונות בהעדר תמונת עתיד ובהרגלים המאפשרים לצאת מהמעגל. החיבור בין מדיניות ליום יום הוא לדעתי החלק החזק ביותר בספר ומספק לו את ייחודיותו אל מול יצירות אחרות בנושא.
בסוף הקריאה יצאתי אופטימי שלמרות הפערים ההולכים וגדלים, עדיין החברה האמריקאית מאפשרת ניעות חברתית. גם בן של נרקומנית החיה מתחת לקו העוני יכול להגיע לבית הלבן. נכון, אי אפשר להסיק מסיפור יחידי על החברה כולה. אך עדיין סיפורו של ואנס נושא איתו תקווה המאפשרת עדיין להאמין באדם, במשפחה ובקהילה וביכולותיהם לשנות את עתידם במו ידיהם.
לסיום סיומת כשסיימתי את הקריאה זמזמתי את הביצוע היפה של אריק לביא לשיר אני מאמין (שחקי שחקי) של טשרניחובסקי,
עצמתי את העיניים וחייכתי.
