מאז 06:29 בשביעי באוקטובר 2023 אנחנו במצב מלחמה בעצימות משתנה. האירוע המז'ורי ביותר מאז מלחמת העצמאות רחוק מלהסתיים. מאז אותה שבת חזר הזיכרון הקולקטיבי למראות שהציונות באה להשכיח בתים שרופים, יהודים טבוחים ונשים יהודיות נאנסות. בהבדל אחד משמעותי שהפעם המציאות הזו התחוללה כאשר מדינת ישראל מחזיקה את אחד הצבאות החזקים בעולם. לקחו ימים ספורים כדי לשלוט בשטח ולטהר אותו. אך דחיקת האויב מעבר לגבולות הייתה רק אות פתיחה למלחמת חורמה שמתקיימת כבר שלוש שנים. בחמת זעם של מדינה שגאוותה רוסקה צה"ל משמיד תשתיות טרור שנבנו במשך עשורים. משנה את חוקי המשחק אך בדרך…..בדרך יש רבים המשלמים את המחיר.
אלו שנשלחו לשאת בנטל נושאים בגופם ובנפשם את המשימות שנשלחו לבצע. אולם בעוד שעבור רבים המלחמה הסתיימה, עבור המשפחות השכולות והפצועים בגוף ובנפש המלחמה וצלקותיה עודנה ממשיכה. גיבורים אלמונים אלו הם גיבוריו של הרומן, כל מה שזז חייב למות (כנרת זמורה ביתן, 2026) מאת עידו שיר וקנין.
גבולות ההכלה נסדקים
במרכזו של הספר, כל מה שזז חייב למות, ניצב ערן הרוש סמל מחלקת מילואים החוזר מהלחימה בעזה ללא יכולת לדבר בעברית. את השפה העברית מחליפה השפה הערבית. כך הוא מתהלך במחוזות חייו האזרחיים כאשר הוא מבין עברית אך מדבר רק ערבית. בנוסף הוא מתחיל לרחף (לא כמו סופר מן, אך קצת מעל הקרקע). איבוד השפה והקשר לקרקע הופכים את חזרתו לאתגר אישי וקהילתי.
הורי התלמידים בבית הספר בו הוא מלמד ספרות רוצים בפיטוריו, בן זוגו חושש ממנו וקשריו עם הסובבים אותו הופכים למורכבים ביותר. הרוש מנסה למצוא את המסלול לחזרה המיוחלת הוא מחליף מטפלים, פונה לטיפולים אלטרנטיביים אך אילמותו נשארת בעינה. ככל שהדפים עוברים התסכול והבדידות מתגברים, עד לכדי קושי יום יומי להתנהל בעולם. ככל שעוברים הדפים תחושת התלישות מתעצמת והקריאה הופכת לקשה עוד יותר, קשה להיות בלתי מובן ותלוש. בעוד שהחברה ששלחה אותך למשימה שקועה בעולמה ומתקשה להכיל את השונות.
כל מה שזז חייב למות- מציג את השיבה באור סוריאליסטי
הסיפור הסוריאליסטי, כל מה שזוז חייב למות, מדגיש פעם אחר פעם את חוסר הרציונליות שמלחמה ובכך הוא מצטרף לספרות האנט-מלחמתית המדגישה את האבסורד שבלחימה. עבורי התיאורים על התעופה, הפה הנפתח ובולע את הסובב והתחושות הפיזיות הלא ברורות, היו קשות לקריאה. הרגשתי שהמלחמה מספקת מספיק חוויות המנותקות מהמציאות כך שהתיאורים ההזויים הקשו עלי ויצרו ריחוק ממני ומהגיבורים. אני פחות התחברתי, אולם הבנתי את הצורך האומנותי והרצון ליצור מציאות אלטרנטיבית.
השילוב בין הקושי של ערן לחזור למציאות לבין הקושי של החברה להבין את השינוי שהתחולל ומתחולל בנפשו והווייתו, שבו את ליבי. ראיתי בסיפור לא רק את סיפורו האישי של הרוש אלא את סיפורו של דור הלוחמים שנצרב באש הקרבות.
המלחמה לא מסתיימת ביום הכרזת הפסקת האש
מבט על 78 שנות המדינה מראה שמלחמותיה של ישראל אינן מסתיימות בעת הכרזת הפסקת האש, אלא אדוותיהן ממשיכות לעצב את דברי ימי המדינה שנים אחר כך. החוזרים מן המלחמה לא רוצים שקורבנם ואובדן יקירהם יהיה לשווא, הם רוצים לחולל שינוי ולחוש שלכאב שנטלו על עצמם יש ערך. גם בחיים האישיים וגם בחיים הלאומיים. ניתן לראות זאת בנתונים השינוי התעסוקתי של חיילי המילואים (66% מהם או מבני זוגם שינו עבודה לאורך המלחמה), בהקמתן של תנועות פוליטיות חדשות (גוש אמונים ושלום עכשיו אחרי 1973) ובגלי החזרה בתשובה וההתחזקות שהיו לאחר מלחמת יום כיפור וגם עכשיו בעקבות "חרבות ברזל". המלחמה מהווה קטליזטור לתהליכים שאנו רואים כרגע רק את תחילתם.
מלחמה היא השתחררות של אנרגיה אדירה שבחלקה הורסת ומשמידה את כל הנקרה בדרכה ובחלקה יוצרת שינוי שמשנה את פניה של החברה. "כל מה שזז חייב למות" פותח צוהר לאנרגיה הזו מתוך סיפורו של הרוש- סמל, מורה, בן זוג, אבא צעיר המתהלך בנינו ממש ברגעים אלו ומנסה להשיב לעצמו את החיים שאין להשיבם.
הספר מצטרף למדפים ההולכים ומתמלאים העוסקים במלחמת חרבות ברזל. לצד סיפורי הגבורה וההתגייסות. יש גם מקום לספרות אחרת שעוסקת בקושי שנותנת ביטוי לתלישות ולשיבה המורכבת הביתה. הקול הייחודי הזה הולך ומתגבר וניתן ממש לראות אותו כתת סוגה העוסקת בטראומה ובהתמודדות איתה. ספרים נוספים העוסקים בטראומה צבאית ניתן למצוא כאן
כל מה שזז חייב למות מאת עידו שיר וקנין, כנרת זמורה ביתן, 2026
