מותרות מאת יעל משאלי חידד בי את השאלה, למה אנחנו קוראים ספרים?
לעיתים בשביל להתבדר, להעביר את היום לקבל כמה שעות של הימלטות למציאות אחרת. אולם לפעמים ישנה כמיהה לספרות שתעביר אותנו תהליך, כזו שתפתח את הלב ואת הראש. לרוב ספרות שכזו אינה מסבה נחת, היא מטלטלת את הנחות היסוד מרעידה את נימי הנפש ומוציאה מאזור הנוחות. טלטלה שכזו אינה נעימה, אך בסופה ישנה תחושה של סיפוק. כמו לאחר ריצה בה הגוף התקשה, התרכך וחיפש נואשות אוויר. אך בסוף לאחר הסדרת הנשימה נוצרת תחושה חדשה של רעננות והתחדשות.
זו התחושה שהרגשתי כאשר קראתי את ספרה של יעל משאלי, מותרות (כנרת זמורה ביתן, 2022). הספר כולל 10 מונולוגים מתוכם תשעה של נשים ואחד של גבר שעברו תהליך כואב ומצלק של גירושין. הספר נפתח בכך שהכותבת אריאלה מבקשת בפייסבוק לשמוע סיפורים של נשים שחוו גירושין קשים, כשלא הובילו ללידה מחדש אלא לעצבות ופירוק שהצריך הרכבה מחדש. זו הצצה ייחודית אל מעבר למיתוס המשחרר. כזה המפגיש את הקוראים עם הקשיים הכלכליים, תחושות העלבון-הזעם ובעיקר ההכרה בכך שמה שהיה הוא לא מה שיהיה.
מותרות מונולוגים של נשים שעולמן חרב עליהן
כוחו של הספר טמון בגיוון ובנקודות המבט השונות של המספרות. הנשים המאכלסות אותו נעות על פני מנעד גילאים מגוון מגיל 35 ועד 85, חלקן חוו נישואין שמחים וחלקן נישואין קשים. חלקן הופתעו מהבקשה של בן הזוג לפרק את החבילה, בעוד אחרות ידעו שזהו רק עניין של זמן. למרות השונות בגילאים, במעמד הסוציו-אקונומי ובמציאות החיים הזוגית קו דק של אובדן שוזר את סיפורן. אובדן לא רק של הזוגיות אלא של חלומות משותפים וכמיהות שכבר לא יתממשו. הייחודיות לצד המשותף יוצר תלכיד ייחודי שמשך אותי מונולוג אחר מונלוג, כך שקראתי את הספר בפחות מיום אחד.
מסע למעמקי הפחד
לאורך הקריאה הרגשתי כמו סטודנט שנה א' בקורס מבוא לפסיכולוגיה (מעולם לא הייתי), השומע את המרצה ומרגיש שכל התסמינים של ההפרעות המדוברות חלות עליו. מונולוג אחר מונולוג מצאתי רמזים וחומרי יסוד המצויים גם בקשר הזוגי שלי. הגוש בגרון ותחושת החרדה הלכה וגדלה, מה גם שבת זוגתי היא זו שהביא את הספר הביתה וכך כל הזמן קיננה בי המחשבה, מה היא רצתה לרמוז לי?
לאחר שנרגעתי, הבנתי שחומרי היסוד המרכיבים את, מותרות, נמצאים באופן אימננטי בחיים. השאלה הגדולה מה מהחומרים הללו יתחיל להניע את כדור השלג שסופו פירוק הקשר המשותף. זהיתי אותם כמו חומרי נפץ אדישים הצריכים את הנפץ כדי להפוך מחומר למחולל פיצוץ. המניעה לא נמצאת בהתכחשות לחומרים המסוכנים, אלא בדרך הטיפול בהם. ביצירת חומת הגנה בטכניקות יום יומיות המקטינות את הניכור, הזרות, השיעמום וההתרחקות הטבעית . לאורך הקריאה ההיה ניתן לזהות את הזרעים לפורענות בעיקר סביב אובדן השיח האותנטי והראיה של האחר כסובייקט. מונולוג אחר מונולוג ראיתי כיצד ניתן להיות ביחד אך לחוש בדידות בו בעת. כיצד ניתן לדבר אך למעשה לא להגיד דבר.
משאלי לא משאירה את הקורא רק עם תסכול, אלא ברגישות ייחודית היא מראה את צמתי ההחלטה שפוספסו, את המקומות בהם היה ניתן לפעול אחרת ואולי בכך לשנות את סוף המחזה.
ספרות כאמצעי לגילוי וריפוי
משאלי אינה כותבת רק כסופרת הכותבת בדיות אלא עבורה מלאכת הכתיבה מהווה מלאכה של ריפוי ותיקון. ריפוי למצבה האישי כמי שנעזבה לאחר 37 שנות נישואין שהביאו עימם שבעה ילדים ונכדים.
" כי ככה זה לפעמים כתיבה. שהיא תהליך טיפולי. שאם מניחים ידיים על המקלדת בלי לכפות עליה אג'נדה, אם מתמסרים בכנות לסיפור, דברים חדשים מתבהרים, נקודות מתחברות, ומבעד לדמעות מתגלות שכבות מכוסות שמעמיקות את הסיפור, מראות בו עוד צדדים ואפשרויות"
לצד התהליך שעברה משאלי ככותבת, מותרות, מהווה עדות לספרות טובה המאפשרת לקוראים ולקוראות להרחיב את מנעדם הרגשי. בסיומה של הקריאה מי שנכנס לספר לא יוצא אותו אדם. קראתי אותו ביום הכיפורים וחשבתי על הממד המזכך שטמון ביום הזה, כך שמי שמתמסר אליו יוצא ממנו שונה. כך גם בספרות טובה ורגישה כמו שמייצרת יעל משאלי, מי שנכנס ויוצא בשלום לא נשאר אותו אדם.
"אני מאמין שעלינו לקרוא רק את אותם ספרים שפועלים עלינו כמו אסון, שפוגעים בנו עמוקות… ספר חייב להיות הגרזן עבור הים הקפוא שבתוכו של אדם. זוהי אמונתי" (פראנץ קפקא, 1904)
