מחאת האוהלים שהתרגשה עלינו בקיץ 2011 הדגישה פעם נוספת שמדינת ישראל מהווה למעשה אוסף של מדינות שונות החיות זו לצד זו במתיחות מתמדת. כך בטווחים של קילומטרים בודדים מתקיימות להן אינספור מדינות זעירות: מדינת החרדים, מדינת המתנחלים, מדינת עיירות הפיתוח, מדינת הקיבוצים (שחדלה להתקיים לאחרונה) ומדינת תל אביב. כל מדינה וחוקיה, כל מדינה וגיבוריה התרבותיים. לעיתים נדירות (לרוב אל מול איום חיצוני) המדינות מתאחדות וקמות כאיש אחד להתמודדות קצרת ימים למיגורו של האיום. בימים אלו מרחפת לה באוויר אשליה של אחדות וכל החרפות והגידופים נשכחים, הפערים מוסטים לקרן זווית ומצטיירת לה עננה של "כלל ישראל". אולם ברגע שענני המלחמה חולפים שב ומתבהר הפילוג והשוני.
בספרו, "עד שיום אחד" (כתר, 2011), לוקח אותנו שמי זרחין לביקור ארוך הנפרס על פני שלושה עשורים במדינת טבריה הנמצאת על חוף ימה של הכינרת המהבילה. מדינה זו מאוכלסת בערב רב של דמויות (פליטי שואה, גרוזינים, עירקים, צברים וערבים) ומתקיימת לה במרחב נטול זמן ומקום, קליפת עץ הנסחפת לה במורד נהר גועש. מלחמות פורצות, מיתון כלכלי, שינויים חברתיים והמדינה הטבריינית בשלה, צפה על פני המים, נוגעת לא נוגעת במציאות הסובבת.
מדינת טבריה הנגלת לעינינו מבעד לעיניהן של הדמויות, מהווה מרחב הנע כמטולטלת בין דמיון למציאות. כשפים, מזימות, מכשפות ומפלצות מתערבבים במציאות חייהם של עולים קשיי יום. המסגרות המגוננות של המשפחה, בית הספר, הרווחה והמדינה האמורות להקנות מסגרת של יציבות מתגלות לעיתים רבות כלא רלוונטיות. הטקסים (המשפחתיים והלאומיים) יוצרים מצד שווא של תפקוד בעוד שלמעשה כל אחת מהדמויות ממשיכה לחיות בבדידותה המנוכרת המובילה לא פעם למעשי ייאוש. ייאושן של הדמויות הכלואות במציאות החיים המהבילה שנעה בין הממשי למדומיין מחזקת את תחושת הורטיגו הפוסט-מודרנית אותה מתאר זרחין. המוסדות המסורתיים התפרקו בזה אחר זה בעוד שמוסדות אחרים עדיין לא קמו על מנת להחליף את מקומם, בחלל שנוצר חיות דמויות אומללות המנסות למצוא פכים של אושר בתוך מציאות דורסנית בה הילדות נגנבת מהן באכזריות.
את ההתרחשויות בוחר זרחין לתאר מנקודת מבטה של משפחה לא קובנציונאלית (אם יש בכלל מושג כזה), שכל אחד מחבריה הינו אאוט-סיידר חברתי, הבוחן את המציאות כצופה ולא כמשתתף: רוחמה האמא המשקיפה על המציאות ממרום גובהה, בוחנת ונמלטת. רוברט, האב שאיבד את הוריו בילדותו ועדיין מתקשה להשלים עם הפרדה. שלומי, גיבור הסיפור, ילד מחונן המנסה לנווט את דרכו בעולם שכלליו אינם ידועים לו וחיליק אחיו הקטן של שלומי המנסה פעם אחר פעם לפשר לאחיו הגדול את המציאות הסובבת. בני המשפחה אינם חיים בחלל ריק, שכנים, מכרים ובני משפחה נוספים מוטחים לתוך העלילה והופכים אותה לתבשיל ססגוני ורב טעמים, המאפיין את המטבח הישראלי המורכב מאינספור מרכיבים שהביאו עימם מילוני המהגרים המרכיבים את הבלילה הישראלית.
היצירה החושנית שהוציא זרחין מתחת לידיו קושרת שוב ושוב בין תבשילים, מין ויחסים אישיים המתגלים כבופה מפואר בו מגלה הסועד עוד ועוד שילובים מרתקים הפותחים בפניו עולמות חדשים. במיומנות נדירה מצליח זרחין לשוב ולהפתיע את הקורא פעם אחר פעם. הדמויות המוכרות יוצרות בכל פרק מרקם חדש ומרגש שאיננו מהווה מחזה נפוץ בספרות הישראלית העכשווית. בנוסף השמירה על שפתם האותנטית של הגיבורים מדגישה את המציאות הנבדלת בה הם חיים, מציאות המשקיפה על ההתרחשויות ונותנת להן משמעות חדשה וייחודית. רגישותו של זרחין שעד כה התבלט דווקא כקולנוען מוערך ( לילסדה, הכוכבים של שלומי, אביבה אהובתי) להפקתן של דמויות מדוייקות הפועלות בסצינות חדות המעבירות מסר, בא לידי ביטוי לכל אורכו של הספר ומצליח פעם אחר פעם לתאר כמו בסרטיו ניואנסים משפחתיים ולהופכם לתמונות חיות, המעוררות סערת רגשות (לפעמים בלתי נשלטת).
כתיבתו המרגשת של זרחין מעמידה אותו בדבוקה אחת עם סופרים כדוגמת דודו בוסי (ירח ירוק בוואדי, פרא אציל, אמא מתגעגת למילים) ושרה שילה (שום גמדים לא יבואו) המביאים לקורא הישראלי גיבורים שנדחקו לשוליים הגיאוגרפים והחברתיים של מדינת ישראל, תוך שמירה על האותנטיות של שפתם וסביבת חייהם של הגיבורים. באמצעות סיפורם נחשף הקורא אף לפינותיו המודחקות, לפתע הוא מגלה שהזר והשונה איננו כה רחוק ממנו, אלא הוא שוכן עמוק בתוכו.
לסיכום, "עד שיום אחד", הוא פנינה ספרותית מרתקת שהצליחה לסחוף אותי לשעות של הנאה צרופה, מומלץ בחום! אני מחכה בצפיה דרוכה ליצירות נוספות מבית היוצר של זרחין. מהרו וקראו את הספר, צפו בסרטיו לפנינו יצר מהמעלה הראשונה הנותן לקורא חוויה תרבותית המשאירה תחושה מעורבת של הרהור נוגה ועונג.
