השאלות שאינן מרפות לעולם
מילדות מנקרת בי השאלה, כיצד יהודים
שחיו בשנות השלושים באירופה לא ראו את הנולד?,
ככל שאני מתבגר, אני מבין שזוהי שאלה
שיכולה להצית דיונים במעגלי חניכים בתנועות נוער, אך זו בעיקר שאלה מניפולטיבית
שנועדה להראות עד כמה אנו חכמים . לא פעם הייתי בדיונים בהם אהבו לצטט יהודים
שכביכול ראו את הנולד. כאשר אנו יושבים
לבטח, כמה נעים לצטט את זאב ז'בוטינסקי שהטיף למאמיניו שהאסון מעבר לפינה כבר בסוף
שנות השלושים. אך ז'בוטינסקי היה בשוליה של הפוליטיקה היהודית שבין שתי המלחמות.
וגם חזיונותיו היו יותר בגדר של רטוריקת כיכרות מאשר ניתוח מעמיק של קווי המגמה
בפוליטיקה האזורית.
לפרש נאומים כאלו ואחרים
בראיה לאחור, דומה לפרשנות שנוקטים מאמינים דתיים בקריאה של כתבי קודש. בחוכמה של
בדיעבד הם מוצאים בהם רמזים להתרחשויות ההיסטוריות, המקבלות לפתע כיוון שאמור להיות
ידוע מראש לכל מי שעיניו בראשו. אם נשים את הטריק התאולוגי הזה בצד נראה שבפועל
למי שחיו באותם ימים לא היו שום כלים מושגיים כדי לתפוס את מה שעתיד להיות. משום
שהנאציזם והגל הרצחני שהוא הביא לאירופה ובעיקר למזרחה, היו בשורה חדשה. למרות
ההכרה הזו שקל להיות חכמים בדיעבד, מסכת הייסורים של הניצולים לא הסתיימה עם שחרורה
של אירופה על ידי בעלות הברית. לכל מקום אליו הלכו, השאלות שהפנו אליהם המשיכו
לנקר. וחמור מכך הם שאלו את עצמם פעם אחר פעם, לילה אחר לילה, איך הם לא ראו את הזוועה
שמתרגשת עליהם? האם הם פעלו כראוי? ומדוע הם זכו להמשיך הלאה בעוד יקיריהם עולים בעשן
הארובות?
לא ניתן להתחמק מזיכרונות העבר
הסופר,גיל אילוטוביץ, מתמודד עם
שאלות אלו בספרו ,תמונות חתונה (עם עובד, 2006). במרכזה של העלילה ניצבת אלקה המביטה לאחור על קורותיה באותם ימים. ביד
אומן אילוטוביץ נע בין שני צירי זמן האחד באוגוסט 1983 עת אלקה יוצאת למסע לסגירת מעגל
שנשאר פתוח מימי המלחמה. השני, ימי קורותיה כבעלת משפחה המתגוררת בעיר המחוז, לדיה,
המטלטלת בין הכיבוש הסובייטי והגרמני. עיר שיהודי כונסו לגטאות, הורעבו, הועבדו
בפרך ולבסוף נשלחו אל מותם. התנועה בין שני צירי הזמן והשיח בין ההווה לעבר מצליח
לפתוח כל העת שיח מרתק בין שני ממדי הזמן.
ככל שהעלילה מתקדמת נוספים עוד
נדבכים לדמותה של אלקה קשישה תל אביבית, שמאחוריה שנים מפוארות כתופרת עלית.
בהדרגה אנו מגלים את החיים שהשאירה מאחור בבלארוספולין בשנות המלחמה. על בנה וכלתה שברחו
לארה"ב, ובעיקר על אופיה של האישה שהזיכרונות אינם מרפים ממנה. דמותה הפעלתנית
וחמת המזג, מובילה אותה לסתור את המבנים
החברתיים שנגלים לעיניה. כך מחמת זעם היא אינה משאירה אבן על אבן, אך מלאכת הפירוק
שהיא מבצעת גובה ממנה מחירים אישים רבים, שמצלקים את נשמתה ומשאירים אותה בבדידותה.
מפגש מיקרי עם אלמנה צעירה באוטובוס שנוסע
מתל אביב לחיפה פותח את סוגרי ליבה ומוסיף ממד נוסף של דרמה לסיפור רווי הדמעות.
תמונות חתונה, רומן ממגנט המצליח לחדור מבעד לקלישאות
במיומנות רבה מצליח גיל אילוטוביץ
לבנות את דמותה ולחבר בין הדמויות השונות, ובכך ליצור רומן ממגנט, דרמתי ושובה לב.
הלכתי עם אלקה בין חדרי פונדק הדרכים בו בילתה בילדותה, ברחובותיה של לדיה שהפכו
לביתה לאחר נישואיה, ברחובות הגטו ובמסתור. הגעתי איתה לארץ ישראל ממשכנות הפליטים
ועד לשכונת נחלת יצחק המוריקה. בכל אחת מהתחנות, דמותה בהקה בבהירות מנצנצת ומשאירה
בי חותם בל ימחה. יכולתי לראות בה את חברותיה ניצולות השואה של סבתי שעוד זכורות
לי במעומעם משוחחות על המרפסת הפונה לרחוב הצדדי בשכונת הדר בחיפה.
זו אינה הפעם הראשונה שאילטוביץ מכניס את גיבורי בין שני
נתיבי זמן, בספרו המופתי, אוכלי הגחלים
(עם עובד, 2009) הוא נע עם גיבורו, מוטל בעל זרוע, בין תל אביב של שנות השבעים
לבין ימיו כקאפו בימי המלחמה. גם שם התנועה בין הזיכרונות שלא מרפים לבין המציאות
הארץ ישראלית.
תמונות חתונה, הוא רומן נהדר שמצליח לחבר בין
המציאות הישראלית של ראשית שנות השמונים לבין קורותיה של משפחה אחת אי שם באירופה
הכבושה. אני חייב לציין שהקטעים המתארים את קורותיה של הגיבורה באירופה הם חזקים,
מעניינים ומרגשים בהרבה מהמציאות הישראלית שנתחמת בין קווי אוטובוס מיוזעים, מרפסות
מוריקות וגני שעשועים מוזנחים. בעוד שהערים הנטושות באירופה כמו לתחייה והפכו
מעיירות רפאים למקומות שוקקי חיים, הכרך התל אביבי נשאר כקלישאה שלא הצליחה להתרומם.
תרבות שנמחתה וזיכרון הממוקד בסופה הטרגי
בסיומם קריאתו של הספר, תמונות
חתונה, הרגשתי שהאוויר ניטל ממני, הבטתי בספר דקות ארוכות. חשבתי על תעצומות
הנפש שנדרשו לאלקה על מנת להתמודד עם האתגרים שזימנו לה החיים. חשבתי על הדור של
שורדי השואה, שבאופן בלתי מובן הצליח
לגייס את כוחות הנפש על מנת לשקם את חייו ולהמשיך הלאה. כמובן שהצורך להמשיך גרר
הטלה של קיר ברזל בין הווה לעבר, מחסום השתיקה מעצים את הפער שאנו ניצבים בו כיום,
כאשר המולדת הישנה ומחוזות הילדות של אבותינו הופכים לבלתי מושגים. נשארנו ללא
סיפורים, ללא ריח וללא טעם רק עם צריבתו של האסון שהתרגש על אבותינו, הבזק בזמן
שמחא מעל פני האדמה תרבות שלמה שכמעט ואינה קיימת עוד.
על התמודדות עם תחושת האובדן וחוסר
ההיכרות עם עולם שחרב, קראו בהרחבה בפוסט שלי, האם אזכה לפזז
באשכנזית?
