מאיה ערד צוללת למעמקי הביצה האקדמית

מאיה ערד החזירה אותי לזיכרונות משנות לימודי בתואר הראשון. ימים בהם  הסתכלתי בקנאה בחברי הסגל שהילכו במסדרון המחלקה להיסטוריה של עם ישראל. קינאתי בדרך הילוכם במבטם המהורהר בשיח הידעני שקיימו עם הסטודנטים לתארים מתקדמים שחיכו בציפייה למוצא פיהם. הייתה לי תמונה רומנטית  לגבי  אלו שהקדישו את ימיהם לעולמות הרוח. עם ההגעה לתואר השני התחלתי להבין את הפער בין מציאות לבין דמיון. התחלתי להתוודע למשפך הצר ההופך עם השנים לזרזיף דקיק ככל שהדרך במעלה התארים הולכת ומתארכת. הקילוח הדקיק הזה עומד במרכז ספרה של מאיה ערד, שבע מידות רעות (חרגול, 2006).

המחברת, מאיה ערד, הנשואה לאיש אקדמיה המלמד בארה"ב ובעצמה לימדה כמרצה במגוון אוניברסיטאות מכירה בקרוב את הפער בין דמיון למציאות. במרכז ספרה נמצאת המחלקה להיסטוריה של המדע באוניברסיטה הבדיונית, רדוורס, השייכת לליגת הקיסוס של האוניברסיטאות באמריקה. המחלקה המדוללת באמצעים ותקנים מנסה להילחם על עצם קיומה ונמלטת בקושי מחרב הקיצוצים של הנהלת המוסד. פטירתו של אחד מהפרופסורים הוותיקים פותחת מכרז למשרת הוראה תקנית. מכרז שבצוק העיתים נפתח אחת לעשור. המכרז מעיר את המחלקה המנומנמת מתרדמתה ומעלה באוב שדים.

יציאתם של השדים הרדומים מציתה חיש מהר מחול שדים רווי יצרים. מחול החושף את השיקולים הכמוסים שהם אלו המכריעים לאמיתו של דבר  את הכף. דוחקים באלגנטיות את "האובייקטיבית המדעית" ולמעשה מייצרים את המציאות הסוללת את הדרך אל עבר משרת הסגל שבסופה הקביעות המיוחלת. המתחים בין זרמי העומק לבין האמירות המתקיימות מעל פני השטח מרתקים ומראים כיצד המחלקה האקדמית דומה יותר ל"בית האח הגדול" מאשר למגדל שן  מהוגן ומוקפד שטרדות היום יום זרות לעצם קיומו.

הספר, שבע מידות רעות, נחלק לשבע מדורים של  מידות רעות שכל אחת מהן מייצגת דמות אחרת מגיבורי הסיפור.

1.  איטיות- ד"ר  אלן מקנלי, פוסט דוקטורנט מוכשר המנסה להפוך את עבודת הדוקטורט המוערכת שלו לכדי ספר.  אך עבדותו האיטית וחוסר היכולת שלו להתקדם גוזרים עליו תסכול.
2.  שנאה- פרופ' יוהנה פהלר, פרופסורית יוצאת אוסטריה השונאת את כל סביבותיה אך עמוק בפנים תרה אחר אהבה נסתרת.
3. בטלה- פרופ' ליסה בנדר, המכלה את ימיה בהדרכת סטודנטים ומטלות מחלקתיות ואינה מוציאה דבר ראוי מתחת לידיה.
4.  בורות- מועמדת למשרה אנה בל לי, מועמדת למשרה באוניברסיטת רודוורס שמצליחה לפלס את דרכה במיומנות פוליטית אך ללא כישורים אקדמיים משמעותיים. כך בגיבוב של חצאי אמיתית ועובדות אך עם יכולות פרזנטטיביות היא מצליחה מעל המשוער.
5. כפיות טובה-  פרופ' דאג פישר מוצא בעל כורחו לגמלאות ומגלה את החידלון שבפרישה. גלים של מרמור תוקפים אותו אל מול תלמידיו ששכחו אותו בצד הדרך והוא נאלץ לנתב את דרכיו בתוך החידלון האקדמי והאישי.
6. קנאה – ד"ר יואב עברון, המועמד הישראלי למשרה. המפלס את דרכו בעוז במרחבי האקדמיה העולמית, אך ככל שהוא מתקדם הוא מבין עד כמה הוא פרובנציאלי ואינו מבין לעומקם את הניואנסים מהם מורכבת ההצלחה בליגת הקיסוס.
7.  חמדנות-  כאן נסגרים כל הקצוות בין הגיבורים, ומתגלים החוטים הנסתרים המחברים בין הדמויות, והופכים אותם לפקעת של זהויות וקשרים.

שבע מידות רעות, מוריד בברוטאליות את הכסות הרומנטית הנסוכה על הפקולטות למדעי הרוח. מאיה ערד אינה מאפשרת לבדיל של אשליה להישאר בידי הקורא. כל עמוד מדגיש את הקשיים והלחצים העומדים בפני אלו שבחרו לקשור את גורלם עם מחקר אקדמי. בניגוד לדימוי הנינוח מראה מאיה ערד שקריירה אקדמית טומנת בחובה לא מעט לחצים להתחדשות, לעמידה מול חיצי שיפוטיות המוסווים כביקורת עניינית, למשאבים ההולכים ומתמעטים ההופכים את הזירה למרחץ דמים. ככל שהמשכתי בקריאה הבנתי עד כמה עמוק הפער בין הדמיון הרומנטי בו החזקתי אי שם בראשית שנות האלפיים לבין המציאות היום יומית של בעלי משלך היד האקדמי. כיצד המסדרונות השקטים, אולמות הקריאה בהם נשמע רק תקתוק המחשבים  מהווים למעשה כסות למציאות אחרת לחלוטין.

בתום הקריאה הנחתי את הספר, שבע מידות רעות,  מידי ובירכתי על כך שבצומת הדרכים שעמדה בפני ב-2009 לאחר שסיימתי את עבודת התיזה שלי בהיסטוריה של עם ישראל,  בחרתי שלא לפנות לנתיב האקדמי. כבר אז נתיבי המלגות לא היו נראים לי כלכלים דיו ואפילו אל מול עבודתי במגזר החברתי והחינוכי הן היו נמוכות. כשחישבתי את ההסתברות שאוכל להשתלב בממסד האקדמיה הבנתי שסיכוי הם 1 ל-100 בהנחה שבכל עשור נפתח במקרה הטוב תקן בהיסטוריה יהודית (המקצוע אותו למדתי).

בזמנו הצטערתי על החלטת, שנים חשתי שהחמצתי נתיב מחקרי. בעיקר אהבתי את השעות הארוכות בספריה (אולם קריאה יהדות) ואת שעות הקבלה של הפרופסורים שהנחו אותי ופתחו בפני צוהר לעולמות של ידע. אך כיום שנים לאחר מכן, אני חש שהמציאות עשתה עימי חסד גדול ואני יכול להיות שמח בחלקי. ספרה של מאיה ערד, שבע מידות רעות, חיזק בי התחושה שדברים הרואים מכאן לא רואים משם. ותחושת החמצה של לפני 14 שנה פתחה בפני  דווקא דלת אל עבר מרחבים של הזדמנויות.

אני ממליץ  על ספרה של מאיה ערד, שבע מידות רעות, לכל מי שאוהב להביט מעבר לכסות רומנטית ולזהות את החומרים מהם מורכבים החיים גם במדשאות המוריקות  ו"הנינוחות" של אוניברסיטאות העלית בארה"ב.

עיסוק בעולמות אלו בא לידי ביטוי גם בספרים נוספים של מאיה ערד ומי שאהב את ספרה, שבע מידות רעות, מוזמן לקרוא גם את ספריה "המורה לעברית" ו"חשד לשיטיון" שגם הם עוסקים כל אחד בדרכם בסיפורים שמאחורי הקלעים של עולמות האקדמיה האמריקאית.