עד כמה אנו מכירים את שכנינו? את בני משפחתו , את בני זוגנו? את אותם אנשים בהם אנו פוגשים יום אחר יום, במטבח, בחדר המדרגות ובחדר השינה שלנו רגע לפני שאנו עוצמים את עינינו ופורשים לעולם החלומות. הנטיה הטבעית, הכמעט נאיבית, מניחה שאנו מכירים אותם בצורה טובה שיכולה להקנות לנו אמון בסיסי לקיומם של חיים נורמטיבים. יעל הדיה בספרה, עדן (עם עובד, 2005), מוכיחה שעל פי רוב אנו מכירים אך ורק את המעטפת, בעוד שפנימיותם של הסובבים אותנו ואף של עצמנו נשארת נסתרת כצופן בלתי חדיר. אולם כאשר שורות הצופן מתפרשות, אנו מגלים תמונה שאולי היה עדיף אילו כלל לא היתה נחשפת. בספרה הדיה לוקחת את הקורא להתוודע לשורות הקוד של תושבי יישוב חקלאי קטן במרכז הארץ בשם עדן שעם התנופה הכלכלית של שנות התשעים שינה את פניו והופך לפרבר יאפי מרוצף במסעדות שף, טבע מהונדס, רכבי שטח, ערבי ברבקיו בחצר ונהנתנות מחויכת בעלת טון צדקני המסתירה מציאות אנושית מורכבת.
הסיפור מסופר דרך עיניהן של מספר דמויות מרכזיות: רוני, מתבגרת בת שש עשרה הצמאה לחום ואהבה. אלי ודפנה נחמיאס, זוג יאפי הכמהה לילד. ראובן עובד המועצה הטרחן התר אחר ריגושים. אלונה, עורכת ספרותית המנסה לקיים שגרת חיים בין ילדיה הקטנים, העבודה, בת מתבגרת ועולמה הפנימי הסוער. שלל הדמויות המתגוררות בישוב המנומנם בו אנשים מנהלים את שגרת יומם הנורמטיבית, חושפות אט אט את המציאות האנושית במלוא מערומיה. השגרה הבורגנית הנעה על הרצף של בית-עבודה-בית-עבודה מתגלה בהדרגה כתפאורה לסערות נפש, לניצול, ללבטים ומעל הכל לריקבון חברתי המשאיר בפה תחושה של צרבת אימתנית המאיימת על הקורא בהתקפי מחנק הרי גורל. על אף תחושת המחנק המשכתי לקרוא בשקיקה את שש מאות שבעים ארבעה העמודים (!) הכרוכים בספרה של הדיה. השתעלתי, כיחכתי בגרון שטפתי פנים ועיניים שנצצו מאימה והמשכתי הלאה.
הקריאה ב"עדן" דמתה לגירוד של פצע או נגיעה בשן כואבת, אתה יודע בוודאות שעצם המגע יסב לך כאב בלתי נסבל אולם למרות זאת אתה ממשיך לגעת שוב ושוב בעצב החשוף , מתמסטל מגלי הכאב המציפים את מוחך. לכל אורכה של הקריאה עטפה אותי תחושה של גועל ורחמים, מחד צביעות וציניות הגורמים לך לחוש ייאוש מבני האדם הסובבים אותך ומאידך רוך מלטף של שותפות גורל אנושית ושל ידיעה שעל אף הקשיים ישנה פינה אנושית חמה שעדיין מאירה את המציאות. השילוב בין הגועל והחמלה הופכים את "עדן" לספר סוחף ומרתק שלא יכולתי להניח מיידי.
האופן בו מתוארות הדמויות, הפך את הגיבורים לחלק בלתי נפרד מנוף החיים שלי. בתקופה בה קראתי את הספר הלכתי ברחוב וחיפשתי את רוני המעשנת בכעס כשתיק בית ספר זרוק ברישול על כתפיה, ראיתי את אלי עורך הדין הנוהג ברכב שטח מפואר בכבישי מרכז העיר. הדמויות הספרותיות הפכו לחלק מחיי, הדילמות המוסריות עימן הן התמודדו הלכו איתי לישון וקמו עימי בבוקר, אני לא מכיר הרבה יצירות ספרותיות שהצליחו להיכנס לחיי בכזו הצלחה, ואין ספק שעל כך מגיע להדיה קרדיט לא מבוטל.
לסיכום, על אף המאמץ הנפשי ושעות הקריאה הארוכות, אני ממליץ בחום להקדיש את הזמן, ליצירתה החשובה של יעל הדיה ,עדן. גם בספר זה היא מצליחה לחדור מבעד למעטה הבורגנות המהוגנת ולחשוף את הרקמות הפנימיות של המציאות הישראלית.
