כמעט בכל מקום אליו אנו מגיעים מבקשים מאיתנו
שנגדיר את עצמו, שנציב את יישותנו על סקאלת הזהויות החברתית ממגדר ועד אדיקות דתית. השבוע ממש נתקפתי בחולשה כאשר סוקרת התקשרה לביתי ושאלה אותי בפתיחת הסקר
האם אני חרדי,דתי,מסורתי או חילוני. התחלתי להגיד לה שזה מורכב ואני לא יכול
להכניס את עצמי לתבניות זהות מובנות. היא נשמעה מאוד נבוכה וקצרת רוח מעבר לקו
ואמרה לי בהחלטיות רגוזה, "טוב אז נעבור לשאלה הבאה". הסוקרת הזו לא לבד
בעולם, על פי רוב גם אנשים שלא נמדדים לפי תפוקות והספקים לא אוהבים לדוש בשאלות
של זהות שלרוב יוצרות בלבול ומבוכה, בעיקר בעידן רב-זהותי כמו שבו אנו חיים בו כיום.
לאחרונה ראיתי כמה פוסטים בהם הורים מאבדים את הידיים והרגלים כאשר הילד שואל אותם
לאיזו עדה הוא משתייך, כי המורה בבית הספר ארגנה ערב עדות והוא לא יודע איזה מאכל
מסורתי להביא,כאשר הוא רבע פולני רבע עיראקי וחצי אמריקאי. בקיצור תסבוכת לא פשוטה
ועוד לא דיברתי על חברות כמו יהדות ארה"ב בהן יש נישואין בין-דתות היוצרים
מורכבות גדולה עוד יותר.
שוב ושוב הן כלפי פנים והן כלפי חוץ, מהווה יסוד מרכזי ביצירותיהם של יוצרים יהודים היוו דור שני ושלישי לגלי ההגירה היהודית ממזרח אירופה לארה"ב. המוכרים שיצירותיהם חצו את האוקיינוס וזכו לתהודה בישראל הם יוצרים כדוגמת: ישראל יהושוע בשביס זינגר (אחיו של זינגר המפורסם) בספרו בית קרנובסקי, הקולנוען וודי אלן והסופר האמריקאי, פיליפ רות. שלושתם גדלו
והתחנכו בשנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת בשכונות היהודיות של ניו-יורק אשר קלטו
אליהם זרם בלתי פוסק של מהגרים יהודים ממזרח אירופה. הפער בין השכונה הסגורה
ששימרה קודים התנהגותיים של שטייטל מזרח אירופאי לבין המרחב האמריקאי על גיבוריו
וערכיו הפרוטסטנטים יצרו התנגשויות תכופות הבאות לידי ביטוי מובהק ביצירותיו המוקדמות
של אלן ובמרבית ספריו של רות. העיסוק
הדומה של שני היוצרים מוביל לכך שאינני יכול לראות את סרטיו המוקדמים של אלן בלי
לחשוב על רות ולקרוא את רות בלי לחשוב על אלן.
יהודי הלקוח מירחון תנועת, החולצות הכסופות האמריקאית, יחד עם זאת אל מול המראה השדוף
והבלתי ספורטיבי גיבוריהם מצליחים לפלס דרך בסולם החברתי וזאת הודות להומור מושחז
ושנון המקנה להם יתרון על פני יריבהם המאופיינים במראה ארי אך באישיות שבלונית וחסרת מעוף. ההצלחה החברתית איננה מצליחה לעמעם
את אופיים היהודי הכולל דברנות בלתי נדלת, ספקנות מובנת, יכולת הלקאה עצמית מרשימה
וחרדתיות כמעט משתקת. תכונות שעוצבו במשך מאות שנים של עיסוק במסחר ופיננסים וצורך
ביצירתיות מילולית על מנת לברוח ממיני פורענויות המתרגשות לבוא לעולם.
נכתב בסןף שנות השישים של המאה הקודמת ובזמנו נחשב לרומן פורץ דרך שלא בחל בעיסוק
בנושאים שנידונו עד אז בירחוני גברים וברומנים זולים אך בוודאי שלא בזירה הספרותית שנחשבה לפרוזה מכובדת. עצם תורגמו
לעברית בראשית שנות השבעים ע"י חיים גליקשטיין והוצאותו לאור בישראל בהוצאת שוקן היווה פריצת דרך תרבותית
הן בפתיחת הדיון לגבי הזהות היהודית-אמריקאית שלא מתוך פרספקטיבה ציונית והן בדיון
הפתוח בנושאים הקשורים למין. במרכזו של הרומן ניצב אלכס פורטוני, בחור יהודי
המתגורר בניו-יורק המגיע לטיפול פסיכולוגי בעקבות התמכרות למין. הספר כולו הוא
מונולוג ארוך בו הוא מפרט באוזני הפסיכולוג את הסיבות להגעתו לטיפול. הסיפור לוקח
את הקורא למסע ארוך (פעמים אף טרחני) החל ממחוזות הילדות הנמצאים בשכונה יהודית
בניו-יורק ועד למסעותיו מעבר לאטלנטיק (איטליה, יוון, ישראל). מסעותיו של פורטוני רצופים
באינ-ספור אנקדוטות משעשעות, בהן הגיבור מפגיש שוב ושוב בין ההווי היהודי בו הוא
גדל לבין המציאות הסובבת אותו. הפרקים
המתארים את ילדותו המוקדמת הינם פנינים יקרות מפז, באופן חד וקולע מצליח רות לתאר
את הוריו המזרח-אירופאים והתנהגותם הביזארית במרחב האמריקאי. שילובן של מילים
באידיש ותיאורם של אירועים קומים (המפגש עם רב בית הכנסת, היחס לעוזרת השחורה,
המניפולציות האינסופיות של האם המנסה לתמרן את ילדיה לאכול, ללמוד וללכת לבית
הכנסת) הופכת את הפרקים הללו ליצירה ספרותית משובחת המצליחה להכניס את הקורא לנבכי
עולמו של הגיבור. לעומת זאת הפרקים המאוחרים יותר העוסקים בסטיותיו של פורטוני
העלו בי בעיקר תחושות של סלידה ולאות.
עד כמה שידוע לי רות הוא חלוץ בספרות היהודית בכל
הקשור בעיסוק בפרוורטי ככלי לעיסוק בזהות. בשנים האחרונות העיסוק בנבכי הסטיות
האנושיות הופך לכדי מגמה ההולכת ומתעצמת
הבאה לידי ביטוי ביצירותיהם של סופרים יהודים אמריקאים מובילים הזוכים לתהודה
ולתהילה כגון: ג'ונתן פוייר ספרן הדן בזאופיליה בספרו מעורר המחלוקת, הכל מואר (2002,Everything Is Illuminated). או בספרו ההזוי של ג'ונתן
איימס, תתעורר אדוני- wake up sir (פן, 2013) בו הוא מתחקה אחר סופר לא יוצלח המוליך
את הקורא עקב בצד אגודל בין דפי ה-DSM (Diagnostic
and Statistical Manual of Mental Disorders) האמריקאי. אני ממש לא
מתחבר למגמה הספרותית הזאת, הפונה אל עבר המוקצן המהווה כביכול אמצעי המאפשר דיון
על החברה בה אנו חיים, תוך שהיא מטשטשת שוב ושוב את ההבדלים בין הנורמאלי
לפרוורטי. לדעתי המציאות הכביכול נורמאלית רצופה בכל הרבה היבטים אנושיים היכולים
להאיר פינות בהוויה האנושית, שאינני מבין את הצורך לשוב ולעסוק בביבים על מנת
להגיע לכדי אמירה אותנטית לגבי הקיום האנושי.
לסיכום, הפער שליווה אותי במהלך הקריאה בין הפרקיםהמתארים את שנות ילדותו של פורטוני לבין הפרקים המאוחרים הובילו לכך שסיימתי את
הספר בתחושות מעורבות. תוך שאני נזכר בערגה בספר הביכורים של רות, היה שלום
קולמבוס, שראה אור בארה"ב בשנת 1959 ותורגם לעברית על ידי גליקמן בראשית
שנות השבעים. בספר זה איגד רות שורה של סיפורים קצרים הלוקחים את הקורא
למגוון פינות של העולם היהודי-אמריקאי תוך שהוא מצליח להתחקות אחר השפה האותנטית
של הגיבורים הנמצאים במתח שבין העולם
היהודי ממנו באו לבין הרצון להשתלב בחברה האמריקאית על ערכיה. אם כן "מה מעיק
על פורטוני" הינה יצירה ספרותית נחמדה אולם מי שרוצה לפגוש את רות במיטבו
עדיף לו שיפנה דווקא לספרו, היה שלום קולומבוס, המהווה ספר מופת הן ברמה האומנותית
והן ברמת התוכן.
במאי 2018 נלקח פיליפ רות לבית עולמו ובכך הולך ונסתם הגולל על דור היוצרים היהודים שפעל בארצות הברית לאורך המחצית השניה של המאה ה-20, דור שחווה באופן ישיר את תחושת התלישות וחיפוש הזהות. עתה דור זה שפינה את מקומו משאיר בזירת שיח הזהויות את היוצרים שעבורם ארה"ב היא מולדת ברורה והזהות היהודית של סבותיהם הולכת ומתרחקת בשלל זיכרונות של מחנות קיץ והוויה רב תרבותית המציבה צורך באופני הבעה ויצירה חדשים המתאימים לדור שלא ידע, לדור שלא הכיר. זהו אתגר מרתק שמעניין מאוד לדעת לאן הוא יתפתח ואילו תמורות הוא יביא עימו ביחסיים שבין העם היושב בציון לבין המרכז היהודי הגדול החי לו בין ברוקלין למפרץ.
