לפני כשבוע סיימתי שירות מילואים בן חודש ימים, בכל פעם שאני לובש מדים אני נדהם לראות באיזו מהירות אני משיל מעלי את חזותי האזרחית ודפוסים ישנים של תנועות גוף, מחוות ודיבור שבים ועולים כאילו לא חלפו להם השנים. החוויה הצבאית כה חקוקה בהווייתי שיש צורך רק בנעליים כבדות, ריח של נשק ומשב של זיעה גברית כדי להשיב אותי עשורים לאחור ולהפוך אותי שוב לחייל. כחלק מהמסע שערכתי בזמן חזרתי לקרוא בספרים שהילכו עלי קסם בתקופת שירותי הצבאי או מייד עם סיומו (עברו כבר למעלה מ15 שנה אז הזיכרון קצת התעמעם לו). באותם ימים בראשית שנות האלפיים חווית הקריאה שלי נחלקה בין רצון להתחקות אחר חוויותיהם הצבאיות של חיילים שלחמו בחזית לבין רצון להתעלות מעל הקלישאות של הסתערנו, כבשנו ולפנות לממד העמוק יותר של הנפש הנזרקת מעולמה לתוך שדות הקטל על מראותיהם.
מהסוגה הראשונה אני זוכר בעיקר שני ספרים שהשפיעו עלי רבות. הראשון, "החיים בקבר" (עם עובד,1997) מאת הסופר היווני סטראטיס מיריביליס, המספר את סיפורם של חיילים יוונים הנכתשים בשוחות במלחמת העולם
הראשונה. השני, "אחים לנשק" (2005), של סטיבן אמברוז המספר את סיפורם של לוחמי פלוגה ה' מחיל הצנחנים האמריקאי שלחמו בנורמדי ומשם המשיכו בחזית המערבית מהקרבות על הבליטה בבסטון ועד סוף המלחמה בקן הנשרים של היטלר (הספר זכה לעיבוד בHBO בדרמה הטלווזיונית עוצרת הנשימה של סטיבן ספילברג בשם, אחים לנשק). שני הספרים הצליחו בתוך עמודים ספורים להכניס אותי למעמקי הלחימה ואני קראתי בהם בנשימה עצורה. הז'אנר השני עסק פחות בתיאורי חיי היום יום של שדות הקטל אלא הוא פנה לרבדים עמוקים יותר העוסקים בדימויים ומחשבות לנוכח הסיטואציה. לסוגה זו ניתן לשייך את הספר,
הגנרל עמד על הגבעה, מאת היינריך בל. ספרו של בל מגולל את סיפוריהם של חיילי חיל הרגלים הגרמני במלחמת העולם השנייה מהחזית המאובקת ורווית הדם במזרח ועד לרגעי שקט מורטי עצבים בחזית המערבית. הספר, אינו נופל לקלישאות וחיש מהר את המדים המבהיקים של הצעדות לחזית מתחלפים במדים נוקשים ומזוהמים שורצי כינים ופרעושים. האומללות והעייפות שעוטפים את החזית עוברים כסרט כדורי מקלע מעמוד לעמוד. אולם בין תחושות הייאוש של הלוחמים במחפורת מבצבצים רגעים של שלווה והתעלות. רגעים של סיגריה חטופה בהפוגה, של זלילה וסביאה במסבאה שכוחת אל כאשר הקטר שנע לחזית נתקע, או פציעה קלה שמזכה את בעליה בתנועה בטוחה לעורף המנחם בעוד שחבריו נקטלים בחזית. האותנטיות המאפיינת את כלל הסיפורים עוררה בי סקרנות כבר העמודים הראשונים. לכל אורכה של הקריאה הרגשתי שבל אינו שואף ליצור תמונת פלקט שתהייה נעימה לקורא, אלא הוא רוצה לגרום לו לנוע באי נוחות אל מול קריסתה של
אשליית הגדולה והרוממות שהלכה והתעמעמה בכל עת שהקרקע רעדה מהדי ההתפוצצויות שקטעו חלומות באיבם.
הראשונה. השני, "אחים לנשק" (2005), של סטיבן אמברוז המספר את סיפורם של לוחמי פלוגה ה' מחיל הצנחנים האמריקאי שלחמו בנורמדי ומשם המשיכו בחזית המערבית מהקרבות על הבליטה בבסטון ועד סוף המלחמה בקן הנשרים של היטלר (הספר זכה לעיבוד בHBO בדרמה הטלווזיונית עוצרת הנשימה של סטיבן ספילברג בשם, אחים לנשק). שני הספרים הצליחו בתוך עמודים ספורים להכניס אותי למעמקי הלחימה ואני קראתי בהם בנשימה עצורה. הז'אנר השני עסק פחות בתיאורי חיי היום יום של שדות הקטל אלא הוא פנה לרבדים עמוקים יותר העוסקים בדימויים ומחשבות לנוכח הסיטואציה. לסוגה זו ניתן לשייך את הספר,
הגנרל עמד על הגבעה, מאת היינריך בל. ספרו של בל מגולל את סיפוריהם של חיילי חיל הרגלים הגרמני במלחמת העולם השנייה מהחזית המאובקת ורווית הדם במזרח ועד לרגעי שקט מורטי עצבים בחזית המערבית. הספר, אינו נופל לקלישאות וחיש מהר את המדים המבהיקים של הצעדות לחזית מתחלפים במדים נוקשים ומזוהמים שורצי כינים ופרעושים. האומללות והעייפות שעוטפים את החזית עוברים כסרט כדורי מקלע מעמוד לעמוד. אולם בין תחושות הייאוש של הלוחמים במחפורת מבצבצים רגעים של שלווה והתעלות. רגעים של סיגריה חטופה בהפוגה, של זלילה וסביאה במסבאה שכוחת אל כאשר הקטר שנע לחזית נתקע, או פציעה קלה שמזכה את בעליה בתנועה בטוחה לעורף המנחם בעוד שחבריו נקטלים בחזית. האותנטיות המאפיינת את כלל הסיפורים עוררה בי סקרנות כבר העמודים הראשונים. לכל אורכה של הקריאה הרגשתי שבל אינו שואף ליצור תמונת פלקט שתהייה נעימה לקורא, אלא הוא רוצה לגרום לו לנוע באי נוחות אל מול קריסתה של
אשליית הגדולה והרוממות שהלכה והתעמעמה בכל עת שהקרקע רעדה מהדי ההתפוצצויות שקטעו חלומות באיבם.
עשרים וארבע הסיפורים המאוגדים בקובץ לא נכתבו באחת אלא הם אסופה משלל כתביו של בל, למרות זאת הקו האנטי מלחמתי המאפיין אותם, מקנה לספר ממד מאחד. ועיד עם זאת אני יכול להבין קוראים שימצאו בהיעדרותה של רציפות עלילתית קושי, אולם עבורי משום שהסיפורים המאוגדים בספר קשים לעיכול שמחתי למצוא בין הזוועות רגעי הפוגה שקצת מקלילים את האווירה המורבידית שמאפיינת את הקובץ מתחילתו ועד סופו.
שני הסיפורים שפותחים וחותמים את הספר השאירו עלי את הרושם העז ביותר, וזאת משום שהם אינם מתעסקים בקרבות עצמם, אלא הם פונים לספר את סיפורם של אלו שנשכחו מן הלב: תומכי הלחימה והשבויים. לדוגמא הסיפור הראשון עוסק בימים הראשונים של המלחמה מנקודת מבטו של אלחוטן שסופח לאפסנאות. הסיפור החותם את הקובץ שבה את ליבי משום שהוא מתאר את מסע שיבתו של חייל גרמני שהיה נתון בשבי בידי חיילי בנות הברית, כך בהדרגה נגלים לפניו נופים וחורבות ומתך ההריסות הוא מחפש את העולם שנלקח ממנו. בשני הסיפורים תחושת התלישות של הגיבורים הקסימה אותי. חשתי עימם הזדהות רבה שלדעתי מאפיינת את תחושותיהם של חיילים שלפתע חייהם נקטעים והם נזרקים לתוככי מציאות כאוטית שטורפת את עברם ומעצבת את עתידם.
עם סיומה של הקריאה נזכרתי בתחושה שאפפה אותי כאשר קראתי את הספר כחייל, תחושה שלמרות שהשנים חולפות והחזיתות משתנות בין מלחמה למלחמה, ישנה חוויה מזוככת של החייל הנתון בחזית.
"בשלב מסויים הגיע מטבח שדה בעל חזות קרבית, קיבלנו הרבה גולש ומעט תפוחי אדמה, וקיבלנו
קפה אמיתי וסיגריות, שלא הצטרכנו לשלם עבורן, זה היה מן הסתם כבר בחושך, שכן אני
זוכר ששמעתי קול אומר, קפה מפולי קפה וסיגריות בחינם, זה הסימן המובהק ביותר
למלחמה" (עמ '11).
תחושות אלו ליוו אותי למעלה משבעים שנים לאחר הסיפור המתואר, מבצע חומת מגן החל ושטחי הכינוס התמלאו במשאיות של צ'ופרים וכך שעות לפני תחילת המבצע, נפתחו שערי שמים ואנו קיבלנו ערמות של צ'ופרים, סיגריות ועוגות שנבלסו במהירות בידיים מזוהמות, ובפה מלא המנסה לנגוס במהירות בשלל חבילות השי עתירות הממתקים שהורעפו עלינו, זה היה סימן מובהק למלחמה.
