אסף גברון הצליח לפתוח בפני עולם שלא היה מוכר לי עד שירותי הצבאי, עולמם של המתנחלים. למרות שלפני שהתגייסתי לצה"ל ביקרתי מספר פעמים אצל חברים שהתגוררו בהתנחלויות בעוטף ירושלים (תקוע, גוש עציון, אפרת). השטחים נדמו בעיני לארץ הנמצאת מעבר להרי החושך הנידונה בעיקר בחדשות ובעלוני פרשת השבוע.
השירות הממושך באיו"ש הפך את הדימויים למפגש יום יומי
לעומת זאת לאחר גיוסי המרחבים שבין באר שבע לעפולה הנחתכים בציר 60 המפורסם הפכו עבורי למעין ביתי שני. כמו סוקר מדופלם של הלשכה המרכזית לסטיסטיקה ביקרתי במאות דירות בעשרות ישובים שונים, סקרתי רכבים והתהלכתי בסמטאות ובמטעים. המוצבים הצה"לים היו על פי רוב בסמיכות לישובים יהודים בהם ערכנו קניות, שתינו כוס תה מהבילה בלילה קר ונקלענו לשיחות ליליות עם תורני השמירות המשועממים.
משנות שירותי בצה"ל זכורה לי בעיקר בית העץ של אברי רן שהיה ספון בעץ וברוח של קבלה ושיח. אם לא היה מערום נשקים בצד, רכב פטרול ותרגולות לחדירת מחבלים הייתי חושב שאני באחת מחוות הבודדים שפרוסות ברחבי העולם. זה היה מרחב מושלם בו ניתן להתנתק מהמציאות, לקשור שיחה עם הנשמות האבודות שאיכלסו את המתחם. בדיעבד הגבעה הייתה מרחב מנותק שמכיל בתוכו ניגודיות בלתי נתפסת בין שלווה פסטורלית לבין מוצב קדמי הערוך בכל עת למתקפה. על אף מרחק הזמן אני עדיין יכול לחוש את ריח העץ, לראות בעיני רוחי את הלהבות המשתוללות בקמין ולשמוע את הרוח המייללת. הזיכרונות הללו התעוררו בי ביתר שאת עם קריאת ספרו המשובח של אסף גברון, הגבעה (ידיעות אחרונות,2013).
במרכז סיפרו של אסף גברון ניצב סיפורה של ההתנחלות, מעלה חרמש ג', התנחלות דימיונית הנמצאת בשיפולי מדבר יהודה. לגבעה המבודדת נסחפות בזו אחר זו שלל דמויות הקובעות בה את ביתם. בינות לקרוואנים, השבילים הבוציים, בית הכנסת המאולתר, מגדל המים ומגורי החיילים נרקמים לאיטם סיפורים אנושיים הפותחים בפני הקורא צוהר לפינות עלומות של החברה הישראלית.
הספר מצליח לחדור מבעד לסטריוטיפים ולדון בשאלות מרתקות של זהות המתעצבת בתוך חברה קטנה ומסוגרת כפי שזו נרקמת לה מעלה חרמש ג'. בחלק מהמקרים גברון לוקח את הקוראים במנהרת הזמן ופותח פרקים בהיסטוריה האישית של הגיבורים. השזירה בין סיפורי העבר לסיפורי ההווה הופכים את הקריאה לחוויה מרתקת של גילוי, באמצעותה הדמויות הולכות ונבנות.
אסף גברון מביט מבעד למסך החברה המגויסת
צורת הכתיבה וההתייחסות למתח שבין היחיד לקבוצה הסגורה הזכיר לי במידה רבה את ספרו המשובח של אסף ענברי, הביתה (ידיעות אחרונות 2009), אשר אף הוא סוקר חברה סגורה המתקיימת בכסות אידיאליסטית, ויוצרת מערכת יחסים מורכבת בין היחיד לכלל. קריאה משווה בין השניים יכולה להראות מגמה חדשה בספרות הישראלית, הבוחנת במבט מעין
אובייקטיבי את התפתחותן של קהילות תוך הליכה על התפר שבין הממד האישי והציבורי.
אובייקטיבי את התפתחותן של קהילות תוך הליכה על התפר שבין הממד האישי והציבורי.
בכתיבתו מסתייע אסף גברון ביכולותיו העיתונאיות ונראה שבבסיס הכתיבה ניצב תחקיר מעמיק המצליח לאתר ניואנסים עמוקים בהוויית החיים של חיי המתיישבים. ההתחקות המדויקת אחר צורת הדיבור, המחוות והלבוש מקנים לספר ממד אותנטי עד לכדי כך שלאורך הקריאה חשתי שאני צופה בסרט תיעודי. יחד עם זאת בשל ריבוי הדמויות המרכיבות את הסיפור חלקן נשארות מוצללות וחסרות, דבר משאיר תחושה של החמצה בתום הקריאה.
בצד העלילה האנושית ספרו של אסף גברון מתאר את הכאוס המינהלי השורר בשטחים, בו יד ימין אינה יודעת מה עושה יד שמאל (פעמים בשוגג ופעמים בזדון). לאורך הספר עולה התחושה שהגבעה פיתחה בקרב המתיישבים יכולות יהודיות גלותיות של התחמקות מהפריץ. וכך בפלפולי הבנות, בעיניים צוחקות ובחצי חיוך הולך ונבנה לו יישוב המשאיר מאחור מושגים של מינהל תקין, חוק וטאבו.
אסף גברון לא גדל בציונות הדתית או בגבעות אך יחד עם זאת הוא מצליח לתאר בספרו את החברה הגרה בהם בצורה ראויה לציון. וזאת ללא שיפוטיות ערכית אלא מתוך מבט אנושי מפוכח המספר את סיפורן של נשמות הנפגשות בגבעה קטנה השוכנת אי שם בין כרמים ואדמות טרשים. לסיכום, הגבעה הינו ספר משובח המעורר את בלוטות החשק לקריאה נוספת מיצירותיו של אסף גברון המסתמן כסופר רגיש וחכם המצליח לתאר ניואנסים חמקמקים בשפה נהירה ונגישה.
אסף גברון, הגבעה, ידיעות אחרונות, 2013, 430 עמ'
