הפלישה לנורמנדי (מבצע אוברלוד) מסמלת את תחילת סופה של מלחמת העולם השנייה. את יכולתן של בעלות הברית לשתף פעולה ולקיים מבצע משולב שבו לקחו חלק מאות אלפי חיילים: קנדים, בריטים אמריקאיים וצרפתים. בשילוב כוחות נדיר של חיל הים שסייע בסיוע ארטילרי ובהנחתת כוחות, של חיל אוויר שסיפק מטריה אווירית מרשימה, ידיעות מודיעיניות על התקדמות כוחות האויב ויכולת הטסה ואספקה שטרם ניראו בהיסטוריה האנושית. מעל לכל אלו ניצבים כוחות הרגלים, הצנחנים והקומנדו שעשו את הבלתי ייאומן הבקיעו את "החומה האטלנטית", הקימו את ראשי הגשרים בחופי הנחיתה והצליחו לבסס שליטה שהדפה את מתקפת הנגד הגרמנית. האירועים המרגשים הללו הפכו את הפלישה לנורמנדי למאסטר פיס ללמידת המקצוע הצבאי ולאבן שואבת לחובבי ההיסטוריה הצבאית לסוגיהם. כל אחד ואחד על פי טעמו המקצועי יכול למצוא בקרבות הפלישה לנורמנדי את תחומי התוכן הרלוונטיים לעולמו המקצועי.
שנים אני קורא ספרות צבאית העוסקת במלחמת העולם השנייה, אך בשנים האחרונות התעייפתי מתיאורי הקרבות ומהחצים הרחבים על מפות הלחימה. התקשיתי להבין את סדרי הגודל של הכוחות הלוחמים. ללא מקראה או מסמך מלווה לא יכולתי לעקוב אחרי מספרי הדיביזיות, החטיבות והגדודים שעד מהרה הפכו לאסופה לא ברורה של מספרים. לכן ספרות צבאית שכזו היוותה עבורי אתגר של למידה ופחות זמן פנאי במרוץ החיים.
אל מול הצפת המידע הזו נמשכתי הרבה יותר לחוויות של החיילים הלוחמים בקצה. לוחמי החי"ר מרמת המחלקה ועד לרמת הגדוד. אלו הלוחמים בשוחות, שנצרכים למצוא את האומץ לקום להסתערות מול יעד מבוצר ובסיומו להיערך להגנה חפוזה. בנוסף להתחקות אחר קורותיהם של החיילים, יש לי חיבה יתרה לתחום הפיקוד הצבאי בדרג הטקטי. זה הנמצא בחיכוך מתמיד עם האויב, עם עצמו ועם חייליו. מפקדים בדרגים הללו אינם יכולים להסתתר מאחורי הדרגות או מילים מליציות אלא נצרכים למנהיגות אותנטית שיודעת להרים את האנשים לקו המטרות הבא.
לראות את הקרב מנקודת מבטם של הלוחמים בשטח
משום שאני מחפש את התיאורים היותר אותנטיים שמחתי מאוד לגלות את ספרו של העיתונאי והסופר הבריטי, ג'יילס מילטון- יום הפלישה D-DAY (כתר,2022). מילטון אינו היסטוריון צבאי אלא סופר עם חוש היסטורי מפותח היודע לדלות ממעמקי הארכיונים מידע יקר ערך. לאחר שנים של נדודים בארכיונים בצרפת, גרמניה, קנדה, בריטניה וארה"ב הוא זיקק את סיפורה של הפלישה לנורמנדי. הספר מגולל את סיפורו של יום הפלישה מהמתחים סביב קביעת התאריך בשל אילוצי מזג האוויר ומוכנות הכוחות ועד להיערכות להגנה בסופו של היום הראשון.
ביד אומן מצליח ג'יילס לתאר את הקרבות מנקודות מבט שונות פעם מזווית התוקפים המסתערים מהנחתות ופעם מנקודת מבטם של המגנים הגרמנים היושבים בבונקרים המבוצרים ורואים את גלי התקיפה הבלתי נגמרים. בנוסף לנקודת מבטם הייחודית של החיילים ג'יילס מספר גם את סיפורם של תושבי מחוז נורמנדי שבעל כורחם הפכו חוותיהם לשדות קטל בהם התגוששו חיילי בעלות הברית וגרמניה הנאצית.
הודות לכישרונו הרב של ג'יילס חלקים נרחבים מהספר, יום הפלישה, נקראים בנשימה עצורה, התרחשות מובילה להתרחשות ופשוט לא ניתן לעצור את המתח. האם הרינג'רים האמריקאיים יצליחו לכבוש את קו המוצבים הראשון? מה יעלה בגורלה של התגבורת לה מחכים הצנחנים האמריקאים המחזיקים את ראש הגשר בכוחותיהם האחרונים? האם חיילי הדיויזיה המוטסת של יצליחו לחבור איש לרעהו ולהיות כוח פעולה אפקטיבי? שאלות אלו שהילכו לכל אורכו של יום הפלישה לנורמנדי הדירו שינה מעיני וכך המשכתי לגמוע את דפי הספר בלגימות גדולות במיוחד. פשוט רציתי לדעת האם הכוחות יעמדו במשימותיהם ובאיזה מחיר.
לקחים ותובנות שניתן לקחת מהלחימה
מעבר לכוחו האפי של הספר מפקדים בדרג הטקטי יימצאו בו ערך רב ולא מעט תובנות הרלוונטיות גם בעת הזאת. אני ציינתי לעצמי ארבע תובנות מרכזיות אך אני בטוח שנקודות מבט שונות יובילו מפקדים שונים לתובנות שונות.
- חשיבותו של האימון הצבאי וההכנה המדוקדקת- ניתוח השטח, נשיאת המשאות, תפעול כלי הנשק.
- מקומו של המפקד ברגעי המשבר– בעיקר בהובלה קדימה ובנתינת דוגמא אישית.
- מנהיגות כגילום דמות– חשיבותה של האינטונציה, העמידה והנראות החיצונית המסייעים להלהיב את החיילים ולנסוך בהם ביטחון.
- דבקות במטרה לאור המשימה – עמידה במשימות שהוצבו תוך הבנה כיצד העמידה ביעדים תורמת לתמונת הקרב הגדול
הפלישה לנורמנדי ביצירה הקולנועית
כפי שכתבתי בהתחלה הפלישה לנורמדי היא סמל וככזו היא זכתה לעיסוק ומחקר אינטנסיבי גם בתרבות הפופולרית (רומנים, עיבודים טלוויזיוניים וקולנועיים) . אני משוכנע שניתן להקדיש חיים שלמים רק בקריאה והרחבת הדעת על היום הארוך בשנה. לאלו שרוצים את החוויה המזוקקת מומלץ לצפות בפרק הנחיתה (פרק מס' 2) במיני-סדרה "אחים לנשק" של סטיבן שפילברג שעלתה לאוויר ב-HBO ב-2001 ועדיין לא תש כוחה. או בסצינת הפתיחה של הסרט "להציל את טוראי ראיין" (1998) בבימויו של סטיבן ספילברג. בה מצליח ספילברג להעביר בצורה יוצאת מגדר הרגיל את ההלם שחוו הלוחמים ברגעי הפלישה הראשונים. בהם הומטרה עליהם אש תופת ממוצבי הגרמנים שזרעה הרג בקנה מידה אפוקליטיפי בכוחות האמריקאיים שנחתו על חוף אומהה.
הפלישה לנורמנדי בפודקסטים
הפלישה לנורמנדי לא השאירה את חובבי הפודקסטים מיותמים. בעקבות הקריאה בספר חזרתי לשתי הפקות נהדרות. האחת של יובל מלחי שעוסקת במלחמת העולם השנייה הכוללת 30 פרקים עשירים בתוכן ועניין. פרק 23 מוקדש לפלישה. לאלו השולטים בשפה האנגלית לרגל 80 שנה לנחיתה יצאה הפקה ייחודית הכוללת הסכת עם קריינים ומומחים שנותנים פרספקטיבות נדירות על הפלישה וההכנות לה. D-DAY THE TIDE TURNS. ההפקה האנגלית מושקעת במיוחד ויש בה שילוב נדיר של ידע ושל בימוי קולי הנותן למאזינים תחושה ייחודית (תקשיבו עם אוזניות!)
שני הפודקסטים העשירו את ידיעותי ונתנו לי זוויות ראיה שלא הכרתי כלל החל מתמרוני ההסחה של בעלות הברית ועד לפעולותיהם של ארגוני המחתרת הצרפתיים שסייעו בהצלחת הפלישה.
לאלו המתעניינים בסיפורי לוחמים מקו החזית אני ממליץ בחום על הספר עדויות מגובה החול סיפורם של הצנחנים בקרב החווה הסינית מאת מעוזיה סגל (מודן, 2007). בו גם כן יש שילוב נדיר אל סיפורי קרבות מנקודת מבטם הייחודית של הלוחמים הפשוטים בשטח.
