אסף ענברי, הטנק, ידיעות אחרונות, 2018
בין אגדה למעשיה, סיפורו של טנק שנבלם בשערי הקיבוץ
חברה מושתת על נרטיבים, סיפורים מכוננים, המאגדים את הפרטים שלכאורה
הקשר בניהם רופף. סיפורים טובים, מוציאים אנשים ממיטות חמימות אל שדות קרב קרים
ורווי דם, הם מאפשרים למנהיגים להיבחר ולמוסדות שלטונים לשלוט במיליונים.אך לא הכל דם ויזע לסיפורים יש גם מקום של כבוד בהרחבת הטוב האנושי באמצעות יצירתו של דבק מחבר ומחבר היוצר חברה פועלת, יוצרת המוציאה את היחיד מבדידותו ומקנה
לו חיים גשמים ומשמעותיים. בילדותי חשבתי שסיפורי אגדות נועדו לילדים ושאנשים
מבוגרים מאמינים בעובדות, ככל שהתבגרתי הבנתי שאגדות הילדים הם רק הפרומו לאגדות
האמיתיות המאפשרות לחברה להתקיים ולכן כל דור רוקם את אגדותיו על מנת לקדם את
מטרותיו. בכל דרמה משטרתית או סדרת ריגול הגיבור
יוצא למשימתו עם טיפ זהב ,"תשקר הכי קרוב לאמת ותשזור לאורכה של העדות עובדות
אמיתיות". עצה זו משרתת את כותבי המיתוסים כבר אלפי שנים והיא לא פסחה על
סיפור בלימתו של הטנק הסורי בשערי קיבוץ דגניה ב-20 במאי 1948. אין חולק על כך שטנק
סורי נבלם על ידי מגינים יהודים, אולם מי עצר את הטנק? והאם עצירתו היא זו שהובילה לבלימת ההתקדמות של הצבא הסורי לתוככי העמק? זהו כבר סיפור אחר שלכל בעל
אינטרס יש את הסיפור אותו הוא בוחר לספר.
מי בלם את המתקפה?
בספרו האחרון, הטנק (ידיעות אחרונות, 2018), איש הרוח והסופר בין קיבוץ אפיקים, אסף ענברי,יוצא למסע גילוי המשלב בין פרוזה לרישומון שפרטיו נאספו בעבודה סזיפית בת 7 שנים. במרכזו ניצב הרצון לפענח את הנרטיבים השונים בדבר המיתוס של קיבוצי העמק, עצירת הטנק הסורי בשערי דגניה. כדי לפענח את התעלומה ההיסטורית הדורשת את פתרונה כבר שבעה עשורים יוצא ענברי למסע בו הוא חושף ומאגד את סיפורם של ארבעת האנשים הטוענים שבגופם
בלמו את הטנק הסורי שהמטיר אש וגופרית על עשרות המגינים שהיו חמושים ברובים, רימונים
ובקבוקי מולוטוב בהכנה עצמית.
התגבור. שלום הוכבאום, פליט ברגן בלזן איש הלולים של הקיבוץ שלצד תושייתו בתחום
הסילו (תערובות לחיות) נלחם בינות לתעלות. שלמה אנשל ויצחק עשת, לוחמי גולני ששירתו בצבא הבריטי כאנשי הבריגדא היהודית ונשלח לדגניה בשל יכולותיהם
כמפעילי נשק נ"ט. ולקינוח אל"מ בורקה בר-לב שבאותם ימים הגיע כמפקד כוח
תגבור של גדנ"עים על מנת לעצור את ההתקפה הסורית. ארבעתם היו אז גברים צעירים בשנות העשרים שמאז המשיכו
בנתיבים שונים המציגים את התפתחותה של החברה הישראלית בעשורים הראשונים של מדינת
ישראל. למרות שהשנים חלפו החיפוש אחר הפיתרון לתעלומה והרצון של כל אחד מהם לנכס לעצמו את ההישג, הפכו את סיפורם מסיפור אישי לסיפור לאומי.
החלום ושברו- מלחמת יום הכיפורים כנקודת מפנה בדברי ימיה של התנועה
בכישרונו הרב מצליח ענברי לא רק להביא את סיפורם אלא לתאר באמצעותושתי תקופות בעלות משמעות קיומית לתנועה הקיבוצית. האחת, מלחמת העצמאות ותפקידם של
הקיבוצים בכינונה של המדינה היהודית שבדרך. השנייה, מלחמת יום הכיפורים שמסמלת יותר מכל את שקיעתה של התנועה ושל באי כוחה הפוליטיים במפא"י.הפסיחה בין 1948 ל-1973,
יוצרת מומנטום מרתק שבו העבר מתכתב עם ההווה, היכולת של ענברי לשמור על השפה
הייחודית של כל תקופנה וכל גיבור מקנה לספר אמינות רבה ולמעשה היא לוקחת את הקורא
למסע בין תקופות ובין ציבורים שונים שכל אחד מהם מנסה לכונן את הנרטיב הייחודי שלו
שיקנה לו מקום של כבוד בסיפור הציוני שהולך ומתרחק מארבעת הגיבורים.
לפעמים הסיפור הוא רק בבואה למאבקי הכוח בין האליטות השונות
מביא תשובה חד משמעית לגבי זהותו של משמיד הטנק. נראה שאת מיתוס דגניה עיצבו
אינטרסים פוליטיים וחברתיים שהשתמשו בעובדות ההיסטוריות ככלי למימוש מאווים
חינוכיים ולאומיים שלא נתנו לעובדות לבלבל אותם. כרגע ממרחק הזמן קשה לאמר מה היה
בקרב דגניה אך אפשר לאמר בוודאות שגם סיפור זה נושא עימו מטען כבד של השכחה והאדרה שנועדו
להשיג מטרות רחבות בהרבה מעצירתו של טנק סורי.
השנים חלפו האליטות התחלפו וכרגע גיבורי הקיבוץ שנישאו על כפייםמפנים את מקומם לגיבורים חדשים בני הציונות הדתית הנושאים כיום את סיפורם של נערי מלח הארץ המגירים את דמם על הגנת העם והמולדת.
מתן פרס ישראל למרים פרץ, אשת חינוך, בת הציונות הדתית, אם שכולה ששכלה את שני
בניה במלחמות ישראל מהווה הוכחה נוספת
לשינוי בו חותם ענברי את ספרו:
"ראשוני
המקימים שהייתה בהם רוח הקימו את המפעל הגדול הזה. ברוח אמונם העז עצרו בידיים את
הטנקים הסוריים. היום, עם הצבא הכי חזק, עם חיל האוויר הכי טוב, אנחנו בורחים. כי
אין אמונה, אין רוח. האמונה והרוח נמצאים בציבור המאמינים. הארץ הזו שייכת
להם" (271).
להתאחד סביב צדקת דרכו. ככל שתרד קרנם של חלוצי דגניה ילך סיפורם וידהה בארכיונים
בעוד שסיפורים חדשים יכשירו את ליבותיהם של דורות חדשים של לוחמים שיצאו להגן על
ארצם. גם בחלוף השנים הצורך בסיפור מאחד לא תם,רק מושאי הסיפור משתנים מתקופה לתקופה נושאים בחובם את התמורות החברתיות שמעלות ומורידות ציבורים ומנהיגים היוצרים יחדיו חברה מתחדשת.
