מי יזכור את הסופרים הנשכחים?
ככל שמאפשר לי הזמן אני אוהב לשוטט בין מדפי ספריות, חנויות ספרים ובעיקר חנויות יד שניה. הריח של הנייר המצהיב, השקט בו כל הפיכת דף מרעידה את האוויר ותחושה של התעלות מעל הבלי היום יום שמפגישה אותי עם הנצח, עם דורות של כותבים וקוראים שמתמזגים זה בזה בין השידות. את הלך הרוח
הרומנטי קוטעים לא אחת הרהורים נוגים, על הסופרים והסופרות שכילו את שעותיהם היפות ביותר ועתה הם מונחים בקרן זווית ואין דורש ליצירותיהם, שמחירם צולל מטה מטה עד הדיוטה התחתונה, סלסלת הספרים למסירה, שהיא כפסע מפחי המחזור הממתינים להם באדישותם עת יהפכו לחומר גלם לעיתוני המחר. בעודי מהרהר בכך, מתחדדת בי ההבנה שהספרים המונחים על האצטבאות הם אלו ששפר עליהם גורלם והיה מו"ל שהחליט להוציאם לאור, אך מה עם כל אלפי כתבי היד שנדחו, אלו שלא זכו לראות את מכבש הדפוס…..על שאלה מהותית זו נפנה להשיב הסופר הצרפתי, דויד פואנקינוס, בספרו תעלומת אנרי פיק (כתר, 2019).
הרומנטי קוטעים לא אחת הרהורים נוגים, על הסופרים והסופרות שכילו את שעותיהם היפות ביותר ועתה הם מונחים בקרן זווית ואין דורש ליצירותיהם, שמחירם צולל מטה מטה עד הדיוטה התחתונה, סלסלת הספרים למסירה, שהיא כפסע מפחי המחזור הממתינים להם באדישותם עת יהפכו לחומר גלם לעיתוני המחר. בעודי מהרהר בכך, מתחדדת בי ההבנה שהספרים המונחים על האצטבאות הם אלו ששפר עליהם גורלם והיה מו"ל שהחליט להוציאם לאור, אך מה עם כל אלפי כתבי היד שנדחו, אלו שלא זכו לראות את מכבש הדפוס…..על שאלה מהותית זו נפנה להשיב הסופר הצרפתי, דויד פואנקינוס, בספרו תעלומת אנרי פיק (כתר, 2019).
יד ושם לכותבים האלמונים שיצירותיהם לא זכו להידפס
העלילה אותה תווה פואנקינוס מתחוללת בעיר קטנה ונידחת במחוז ברטאן שבצפון מערב צרפת. בה מחליט ספרן ערירי לאסוף את כתבי היד שנדחו על ידי הוצאות הספרים, במשך שנים הוא אוגר עוד ועוד כתבים שלא עברו את הסלקציה של הלקטורים הספרותיים. מפעלו התרבותי לא זוכה לתהודה רחבה, עד ליום שבו עורכת צעירה ובן זוגה, סופר לא יוצלח, מגלים בין המדפים כתב-יד של רומן המתאר את ימיו האחרונים של גדול משוררי רוסיה,איוון פושקין. לאחר חקירה קצרה של השניים מתגלה שהמחבר המסתורי הינו לא אחר מאשר בעל פיצרייה מקומית שנלקח לבית עולמו, ואיש לא ידע שמעת לעת חטא בכתיבה. סיפור מציאת כתב היד והצלחתו התקשורתית והמסחרית מכניסים את כלל המעורבים (אישתו, ביתו היחידה, העורכת הצעירה, מבקר ספרות שירד מגדולתו) לסחרחורת אישית ומשפחתית שמצליחה להעלות מעל פני השטח מתיחויות מן העבר. רומן עם איכויות של מותחן
ככל שהעלילה מתפתחת עולים עוד ועוד סימני שאלה בדבר זהותו של הסופר המסתורי, ועל מניעיהם של הדמויות השונות לנוכח הצלחת כתב היד שמגיח מן המדפים המאובקים.הגילוי והחשיפה של המניעים השונים מקדמים את עלילת הסיפור בצורה מעוררת עניין. הודות לכך קראתי את הספר כמותחן בו מתגלים בהדרגה עוד ועוד פרטים על הדמויות שכביכול נראות גנריות וחסרות עניין. המפנים הדרמטיים השאירו אותי במתח עד העמודים האחרונים, גם כאשר התרוצצו סביבי ילדים שקפצו בלהט בבריכה הסמוכה, דבר שאיתגר מאוד את היכולת שלי לשמור על קו מחשבה רציף.
בעידן של בוטות ובורות האם יש עוד מקום לספרות איכותית?
בתום הקריאה צפו ועלו בי מחשבות בדבר המציאות התרבותית בה אנו חיים. בה הכמיהה לסנסציוני ולפריצות מעולם הריאליטי מובילות לכך שכאשר מונחות לפתחנו יצירות שהן בעלות ערך בפני עצמן, איננו נותנים להן את ההתייחסות הראויה. הפוקוס אינו מופנה אל עבר התוכן, אלא יותר אל עבר הצורה,אל עבר הסיפור המלווה. מתוך כך על מנת לעמוד בסף הריגוש המיוחל נדרשים העוסקים במלאכה לעבור מגימיק לגימיק, שאינם מאפשרים ליצירה לעמוד בזכות עצמה. בעידן כמו שלנו, בו בעלי כוח כמו דונאלד טראמפ הנוסקים מעלה הודות לבוטות, שנאה ובורות, מקומה של הספרות המעודנת המתוחכמת נידון להישכח בקרן זווית. "תעלומת אנרי פיק"מעלה את השאלות הללו במלוא חריפותן, אך את התשובות נצטרך לתת אנו קהל הקוראים\צרכנים
שלאמיתו של דבר מנווט את השוק. וקובע האם השיטפון הפופוליסטי יגרוף את כלל השוק, או שמא לצד הנתיב האיתן של יצירות ספרותיות שמאגדות יותר צורה מתוכן יזכו להתקיים גם יובלי נחל של ספרות עמוקה שאינה נצרכת למניפולציות רגשיות על מנת להגשים את קיומה.
לסיכום, תעלומת אנרי פיק, הוא ספר מעניין שמצליח לשלב בתבונה רבה בין מותחן, ביקורת חברתית ורומן פרוזאי. הנארגים יחדיו בהומור ובכתיבה מפתיע שהצליחה לכבוש אותי ובכך להפוך את הקריאה לרומן קליל
שמתאים לקיץ הישראלי בו רצונותי מתמצים בחיפוש אחר צל, מזגן ואתנחתא מהיום המהביל.
שמתאים לקיץ הישראלי בו רצונותי מתמצים בחיפוש אחר צל, מזגן ואתנחתא מהיום המהביל.
*גילוי נאות- קיבלתי את הספר לסקירה מהוצאת כתר.
