אי שם בימי האינתיפאדה השנייה השתתפתי בכיתורה של העיר טול-כרם, ישבנו בבתים חצי בנויים השולטים על העיר. תצפתנו על נקודות חשודות, ירינו מעת לעת ובעיקר שמרנו על עצמנו. באחד הלילות עמדתי כשומר בחלון הבית בו שהינו. באמצעי ראיית הלילה ניסיתי לאתר נקודות חשודות, אך כמו שמאיר אריאל כתב עשרות שנים קודם לכן, "הלוך חזור עם המשקפת שנמשכת לירח כמו הים אך שום תנועה אינה נראית". סמל המחלקה, יותם, ערך סבב בין העמדות ניגש אלי ושאל לשלומי.
"אני בסדר, הפרדתי גוף מנפש…אתה רק רואה פה קליפה ריקה אני נמצא במקומות אחרים. אתם יכולים לעשות בי מה שאתם רוצים, אבל זה לא אני".
הוא הביט בי במבט מבוהל, למחרת כבר יצאתי הביתה עם הנגמ"ש שביצע ריענון של ציוד ולוחמים. לרגע קט הרגשתי שרואים אותי את המצוקה בה הייתי נתון, אך מעבר למתן אישור ליציאה בהולה לא היו בידיו כלים להתמודדות עם מצבי המדרדר. שנינו ידענו שזו הפוגה קצרה ושבעוד יומיים שלושה נשוב לאותה סיטואציה, הניתוק החלקי היה כמו אקמול לגידול סרטני ממאיר.
משחיקה ליעילות מיקסום ערכו של הלוחם בשדה הקרב
שחיקה וניתוק בסיטואציות של סטרס קרבי הם חלק משגרת חייהם של לוחמים, מעת לעת הצבא מפנה זרקור להשלכות הנפשיות של הפעולות על מצבם הנפשי של הלוחמים. מתחת לכסות של דאגה ואכפתיות מסתתרת אמת שידוע לכל אך לא מרבים לדבר עליה. הצבא ממוקד בניצחון בקרב וככזה שלומם הנפשי של הלוחמים הוא נגזרת של המשימה. ישי שריד בספרו החדש, מנצחת (עם עובד, 2020) מחליט לקרוע את המסכה ולהציב דברים כהווייתם. במרכז הרומן החדש שלו ניצבת פסיכולוגית צה"לית, אביגיל, שמחליטה לעזוב את הקליניקה ואת המשרד של קצינת בריאות הנפש החטיבתית ולפגוש את השטח. כבר בימיה הראשונים בתפקיד היא זונחת את התפקיד הקלאסי של איתור ומתן מענה לחיילים עם מצוקות נפשיות ופונה לעזור למפקדים להשיג את מטרתם העליונה, ניצחון בשדה הקטל. בשקידה ובמיומנות, תוך רתימת תורת הפסיכולוגיה היא בונה תיאוריות ומבנה פרקטיקות המאפשרות להם לקחת צעירים נורמטיביים ולהפוך אותם למכונות
של הרג.
איך הופכים תלמידי תיכון למכונות מלחמה משומנות?
במרכז הדיון ניצבת השאלה כיצד ניתן לקחת נערים ונערות נורמטיבית, בני תפנוקים שגדלים בחברת שפע ולהעביר אותם מסלולת מזורז שיאפשר להם להיות לוחמים ולוחמות ללא מורא. היא מתעניינת בחי"רני"ק שמסתער, בצלף שקוטף מטרות בגבול רצועת עזה ובטייסת המסוק המשחררת טילים על מטרות.האתגר המקצועי מסחרר אותה, היא יורדת לשטח, משוחחת עם החיילים שריח הזיעה והפחד דבק במדיהם. כך היא משלבת בין תיאוריה למעשה, הופכת את הידע המקצועי שלה לכלי בידיהם של המפקדים. היא מלמדת את החיילים להרוג ואת המפקדים לתת פקודות שבסופו של דבר יובילו לתוצאות מדממות. העלילה מסתבכת כאשר בנה שלה, שאולי, מתגייס לשירות קרבי בצנחנים. עתה לא מדובר על ילדים של מישהו אחר, אלא על בשר מבשרה שצריך לשאת בתוצאות הקרב. המתח בין הממד האישי למקצועי מאתגר אותה, מחשל את אישיותה מציב אותה בפני דילמות ומעלה את רמת הקושי אך לא מסית אותה מהנתיב שפילסה לעצמה.
לצד הייעוץ למפקדים הבכירים ובהם הרמטכ"ל, אביגיל מטפלת בהלומי קרב באנשים שנושאים את צלקות הקרב גם עשרות שנים לאחר התרחשותם. היא נושאת כלפיהם יחס אמביוולנטי הנע בין חמלה לבין השלמה שכאשר כורתים עצים עפים שבבים. התנועה בין חמלה להשלמה יוצרים מתח מתמיד שמצריך את אביגיל להגדיר את גבולותיה המקצועיים והאישיים. את חובתה לערך הניצחון לבין חובתה המקצועית כפסיכולוגית המגיעה מדיסיפלינות הטיפול המעוניינות לאפשר לפרט לממש את ייעודו.
ככל
שהעלילה מתפתחת אנו עדים לכהות רגשית ההולכת ומחספסת את עולמה הרגשי. מעין מעטפת הגנה ההולכת ומתרחבת עד שהיא משנה את פנימיותה. באופן מפתיע תהליכים אלו לא מובילים לכהות אלא למעין השלמה ייחודית, לתפיסה הרמונית בין הממד האישי לממד המקצועי. לכך שמלאכת ההרג הופכת למשאת נפש, למימוש של האני המקבל ממד ייחודי מהמבדיל אותו מההמון. כך נטילת החיים משנה את פניה מאות קלון לאות כבוד, כמו הקרקפות התלויות על מותניו של לוחם קדמוני. החיבור בין אלו שנטלו חיים יוצר מרחב פרדוקסלי בו הנוטלים נמשכים זה לזה בשל החוויה המעצבת שחוו יחדיו. יוצרים מרחב אירוטי שמפכה את מעיין חייהם ומבדיל אותם מאלו שלא זכו להיכנס בשעריו.
כולנו נושאים בחובת האחריות מלחיצת ההדק של הצלף ועד להטלת הפצצה של הטייס
בראיונות שערך לאחר צאת הספר הסביר ישי שריד שהוא רצה להנגיש לקורא את אימת הקרב ותוצאותיו מבלי לסנן ולייפות. עבורו יצירתו הספרותית באה להציב מראה אל מול המציאות שאנו כאזרחים שותפים ליצירתה. החיילים היורים הם שליחינו לכל דבר ועניין. כאשר הם לוחצים על ההדק או משחררים את מצררת הפצצה, אנו אוחזים יחד איתם ונושאים באחריות כשולחיהם. הורדת החומות בין החזית לעורף בין התליין לשולחו, מהווה מעשה אמיץ ששריד אינו מהסס לעשות בספרו. כבספריו הקודמים הוא אינו מאפשר למחול המסכות להמשיך ולהתקיים אלא הוא מציב את המציאות במערומיה לטוב ולרע.
הלומי הקרב יוצאים מחשכת הליל לקדמת הבמה
ספרו של ישי שריד, מנצחת, מצטרף לשורה של ספרים שראו אור לאחרונה העוסקים בחוויית הלחימה של יחידים וקבוצות והשפעותיהם על החברה בישראל (ירח מעל סואץ של יוסי עזרד, פצצה מתקתקת -סיפורו המטלטל של איש שב"כ מאת יזהר דוד). יצירות אלו מוציאות את סיפורי תעוקת הקרב, ורגשות האשם מסיוטי הלילה ומחלומות בהקיץ לחלק מהנוף התרבותי שלנו. הם מציגים לקורא הספון בחדרו את המחיר שנאלצים לשלם רבים על מנת לאפשר לו את שלוותו המיוחלת. לשמחתי ההשפעה של יצירות אלו אינה נשארת במרחב התרבותי בלבד.
בהדרגה ניתן לראות כיצד השיח מחלחל למרחב הפוליטי כך הוקמה לה תת הוועדה לטיפול בנפגעי הלם קרב בראשותו של חה"כ, אופיר סופר. ההופכת את העיסוק בנושא ממפעל פילנטרופי למדיניות ממשלתית ברורה, עם יעדים ותיקצוב.
בסיום, הקריאה ליוו אותי מחשבות רבות. הסכמתי עם הנחת המוצא של שריד הרואה במלחמה רע הכרחי.
אך החובה המוסרית שלנו היא לתמוך, לסייע ולהקשיב לאלו אשר שילמו את המחיר על מנת
לקיימו. לא בשם עצמם אלא כשליחי מצווה שאנו נושאים באחריות לשלומם מיום גיוסם ועד
לכתם לבית עולמם.
ישי שריד, מנצחת, עם עובד, 2020, 195 עמודים
זמין גם להאזנה באפליקציית ICAST
ספרים נוספים של ישי שריד שאהבתי
– מפלצות
הזיכרון, עם עובד, 2017