אהרון אפלפלד, פולין ארץ ירוקה, כתר, 2005
סצנת התיירות הולכת ומתרחבת בהדרגה ואנו מגלים עוד ועוד טיולים ההופכים למעין תמרורי סימון במסלול החיים: טיולי בר/בת מצווה ליורו דיסני, טיול לפני גיוס לאמסטרדם או יוון, טיול לאחר גיוס לדרום אמריקה או למזרח הרחוק, טיול ירח דבש לטורקיה ולסיום טיולי שורשים הבאים להציב אותנו אל מול אתרי מורשת שהולכים ומתעמעמים במרוצת השנים. טיולי השורשים אינם בהכרח טיולי נוסטלגיה משום שמרבית משתתפיהם נולדו בארץ ולכן המסע לנחלת אבותיהם איננה פורטת על מיתרים נוסטלגים. כמו כן במרבית המקומות התשתית התיירותית רק בחיתוליה, כך שגם חוויה של נופש איננה מוזמנת למטיילי השורשים, אם כן מהו הכוח המניע אנשים לארוז מזוודה ולכתת את רגליהם בכפרים נידחים הפרוסים ברחבי מזרח אירופה?
סצנת התיירות הולכת ומתרחבת בהדרגה ואנו מגלים עוד ועוד טיולים ההופכים למעין תמרורי סימון במסלול החיים: טיולי בר/בת מצווה ליורו דיסני, טיול לפני גיוס לאמסטרדם או יוון, טיול לאחר גיוס לדרום אמריקה או למזרח הרחוק, טיול ירח דבש לטורקיה ולסיום טיולי שורשים הבאים להציב אותנו אל מול אתרי מורשת שהולכים ומתעמעמים במרוצת השנים. טיולי השורשים אינם בהכרח טיולי נוסטלגיה משום שמרבית משתתפיהם נולדו בארץ ולכן המסע לנחלת אבותיהם איננה פורטת על מיתרים נוסטלגים. כמו כן במרבית המקומות התשתית התיירותית רק בחיתוליה, כך שגם חוויה של נופש איננה מוזמנת למטיילי השורשים, אם כן מהו הכוח המניע אנשים לארוז מזוודה ולכתת את רגליהם בכפרים נידחים הפרוסים ברחבי מזרח אירופה?
אהרון אפלפד בספרו, "פולין ארץ ירוקה" (כתר, 2005), מנסה להתחקות אחר שאלה זו באמצעות תיאור מסע השורשים של יעקב פיין לכפר הולדת הוריו הנמצא אי שם בפולין. פיין, סוחר תל אביבי אמיד בשנות השישים של חייו, יוצא למסע שורשים בלא ידיעה ברורה מה ברצונו למצוא בכפר שהיהודים שגרו בו ברחו או נרצחו במהלך מלחמת העולם השנייה. עם הגעתו למחוזות הכפריים נחשף הגיבור לנופי הילדות של הוריו: שדות מוריקים, יערות רבי הוד, נהר שוצף וניחוחות של תבואה. חיותו של הטבע עומדת בסתירה לדממתה של הקהילה היהודית המשגשגת שנמחתה באחת על ידי הנאצים ועוזריהם. מאלף שנות קיומיה נשארו אך מצבות המשובצות כאבני שפה בכיכר המרכזית של הכפר. המתיחות בין ססגוניותו של הטבע ודממת המתים מהווה ציר מכונן אשר עליו משתית אפלפלד את עלילת ספרו. השדות המוריקים מסתירים בורות הריגה ובתי הכפר השלווים טומנים בחובם סודות של הסגרה ואדישות אשר איפשרו למעשי הרצח להתקיים תחת שמי הכפר התכולים.
מלבד הציר הריאלי, העלילה שמתווה אפלפלד מנסה להתחקות אחר תודעתם של בני הכפר. לכל אורכו של הסיפור מנסה, פיין, להתחקות אחר תפיסת עולמם של בני הכפר שבמחוזותיהם חיו יהודים במשך מאות בשנים. לצורך כך הוא מקיים עשרות שיחות עם תושבי הכפר. כסוקר נאמן של לשכת הלמ"ס פיין מעלה בפניהם שאלות בבית המרזח, בשדות ובבתיהם. התשובות שאפלפלד שם בפיהם כאילו לקוחות ממחברת הדרכה של מדריך לא מיומן בתנועות הנוער החולוציות של שנות החמישים. כך למשל, האמרה: ידוע שעשיו שונא ליעקב אמורה להעיד על כך ששנאת הגויים היא הכרח קיומי (כמה סימבולי שלגיבור הספר קוראים יעקב). כמו כן, אפלפלד טוען שהשנאה הפולנית מושתת על מאות שנים של חינוך נוצרי פרמיטיבי שמצביע על כך שהיהודים רצחו את בן האלוהים ועל כן עליהם להיענש. לדידו, הפולנים הינם עם פרימיטיבי ועילג שעם מותם של היהודים נכנס למעין קיפאון. אל מול גלי השנאה, עומד פיין איתן ומראה לאיכרים הנבערים שגם היהודים הם בני אדם בעלי רגשות היכולים לעמוד על כבודם.
העימות המתמיד אל מול האיכרים משיב את פיין אל עברו הצבאי הטומן בחובו לילות של מארבים, צעדות עם חגור מלא והיתקלויות הירואיות. ההקשר בין הפסיביות היהודית של הקורבנות מחד והאקטיביזים הצבאי של יעקב הישראלי מאידך, מדגישה עד כמה ספרו של אפלפלד מתרפק על הנרטיב הציוני שנרקם בארץ בשנות החמישים והשישים. מדי פעם מצליח אפלפלד לצאת מהשבלוניות הדידקטית המחלקת את העולם לטובים ורעים, אמיצים וחלשים ולתאר רגעים אנושיים אותנטים. אולם רגעים אלו כה נדירים עד שלאורך הקריאה כמעט ולא ניתן להבחין בהם.
מלבד המפגש עם האיכרים ואורחות חייהם, מתוודע פיין לאיכרה פולניה,מגדה. עד מהרה הוא מגלה שהאיכרה עבת הבשר הכירה את הוריו ומשפחתו עוד מלפני המלחמה. השהייה במחיצתה פותחת בפניו צוהר לעולמם שהיה מודחק במשך שנים רבות. כמיהתו של יעקב להתחבר לעברו מובילה אותו לזרועותיה הפתוחות. סיפור האהבה בין השניים נראה בנקודה מסויימת כניסיון להנכחת העבר בהווה, כלומר, הרומן ביניהם מהווה ניסיון להיטמעות טוטאלית של המבקר במציאות בה הוא חולף. רצונו של אפלפלד לקשר בין השניים נראה כתפירה ספרותית גסה ולא מלוטשת, מה שהופך את סיפור האהבה לאסופה של משפטים לא מגובשים, שאין בהם לא תשוקה, לא רומנטיקה ובוודאי לא הבנה הדדית.
לסיכום, אין ספק שרכיבי היסוד של הרומן הינם מרתקים: שיבה לכפר ילדותם של הוריך, הפער הבין דורי המתקיים בין דור הפליטים לילדיהם הצברים, המפגש המחודש עם האוכלוסייה הפולנית ורומן בין שני אנשים מבוגרים המעוניינים להפיח חיים בחייהם המדשדשים. אולם, התוצאה הינה מאכזבת, הדיאלוגים שדופים, דידקטיים ומתוך כך לא אמינים, הדמויות סטריוטיפיות והעלילה מדשדשת כמו פרה פולנית הלועסת לאיטה בשדה האספספת. אני ממליץ למי שחפץ בסיפורי התחקות של בני הדור השני והשלישי לדלג על ספרו של אפלפלד ולפנות לספריהם של דניאל מנדלסון, האבודים, (ידיעות אחרונות, 2008) או לספרה של ליזי דורון, ויום אחד עוד ניפגש, (כתר, 2010).
Post Views: 341