כל חובבי סרטי התעודה מכירים את דקות הפתיחה הבלתי נשכחות שנשחקו עד דק באינספור פריימים בהם זקנים חמורי סבר מצביעים על גשרכבישבניין הייטקיסטי ובעיניים דומעות ובקול נשבר מהתרגשות ממלמלים: "ממש כאן לפני חמישים שנה עמד הבית בו גדלתי, סבתי עליה השלום הייתה כובסת את בגדינו מידי יום (פאוזה דרמטית ומלאת רגש) ואנו הילדים היינו משחקים בחצר שהייתה עבורנו עולם ומלואו…והיום, אוי היום קשה כבר אפילו לדמיין". קשישים אלו שגילמו את תפקידיהם ברצינות תהומית והשאירו בעיניו של הצופה לחלוחית, הפכו מזמן לבשר מבשרה של תרבות התיעוד הישראלית. במידה רבה הסתכלתי בסרטים אלו בנימה לא מבוטלת של סרקזם וציניות, ראיתי באותם זקנים שחקנים בסרט זול, המקריאים מן המוכן טקסטים שחוקים שנכתבו על ידי תסריטאי חסר מעוף וכישרון. נקודת מבט זו החזיקה מעמד כמעט שלושה עשורים, עד לסוף השבוע האחרון שהיווה עבורי נקודת תפנית.
ביום שישי האחרון יצאנו לטיול משותף ברחובות מרכז העיר בירושלים. הודות להשכמה המוקדמת הגענו לרחוב יפו כבר בשמונה בבוקר. קרני השמש המלטפות וצינת הבוקר היוו תפאורה מצוינת לטיול בוקרי ברחובות שעדיין לא התמלאו בפיח ובאנשים הממהרים להשלים את סידוריהם טרם כניסת השבת.
מוקסמים מתחושת החופש שפשטה באברינו, פנינו במעלה רחוב הלני המלכה אל עבר מגרש הרוסים. בעבר הלא כל כך רחוק מגרש הרוסים גילם שם קוד, לתחנת משטרה עטופה בגדרות תיל מחלידים ולשורה של פאבים ודאנס-בארים שיועדו לחיילים המעוניינים לפרוק את תסכולם עם יציאתם לחופשת סוף השבוע. אותם מקומות מוחשכים אפופי עשן סיגריות ואדי טיגון היוו נקודות מפלט מהעיר הסואנת, היה בהם קסם על אף העזובה ששלטה בהם. מקומות כמו ה"גלסנוסט" וה"כלבא שבוע" נחקקו במפת הדרכים של הבליין הירושלמי. עבור עיר הפקידים המנומנמת, השניים סימנו נווה מדבר מזמין ומפתה השובר את שיגרת המדבר. אפשר רק לדמיין כמה הייתי מופתע לראות שאת מקומם החליפה גדר פח זוהרת המסתירה בור בעומק עשרות מטרים, ללא שלט ללא סימן, פשוט בור לבן וחסר ייחוד שבאמתחתו עמודי בטון.
הייתי חייב להירגע מהזעזוע וירדתי במורד רחוב החבצלת, חנויות המעילים הדחוסות והחייטים החרדים פינו את מקומם למסעדות המשתמשות בכותרות תל אביביות המושכות את הבליינים הצעירים. בימים כתיקונם בקצה הרחוב היה ניתן לראות את זויתו של פאב ה"אנדרגאונד" הידוע לשימצה. אין סיפור התבגרות ירושלמי שלא משלב ניסיון התפלחות פתטי אל עבר גן העדן התיירותי שהמתין לבליינים מעבר לדלתות העץ הכבדות והברמנים השרירים שכיסו את הכניסה. תיירות שכיום בטח חוות את משבר גיל העמידה פיזזו על חביות הבר, אניצים של בלונד מבליחים בעגמומיות הירושלמית. מדי יום ראשון חיילים ברי מזל ודימיון היו מספרים בקולי קולות לכל יושבי הקווים המובילים מירושלים לבאר שבע את חוויותיהם מליל אממש. בין ריחות האפטרשייב, הסיגריות וחביתות הבוקר היה נישא הבל פיהם של חיילים מפוהקים המנסים להמשיך ולו במעט את קורות הלילה הנדחקים בפני המדים, הנשק והידיעה שכל זה נשאר מאחור לעוד שבועות מספר. כיום, ה"אנדרגראונד" איננו את מקומו תפס בניין בן שלוש קומות המאכלס אופנת עילית, התיירות התחלפו במוכרות משועממות ואת הברמנים המסוקסים החליף שומר מנומנם של אחת מחברות כח האדם שמבקש בקול חלוש לפתוח תיק עם הכניסה לחנות.
המעברים החדים גרמו לי לחוש זר בעיר ילדותי, רציתי עוגן לאחוז בו. עליתי במהירות ברחוב בן יהודה, פניתי בסמטה שליד ה"בורגר-קינג" ז"ל אל עבר ה"ביאנקיני", עוד פאב של חיילים ותיכוניסטיות המנסות להוכיח לכולם שגיל ההתבגרות מאחוריהם. שומו שמיים! גם ה"ביאנקיני" נעלם כלא היה. פרויקט מגורים יוקרתי עומד להבנות על חורבותיו. בור נוסף נחפר בפינת הנוסטלגיה, בור של שכחה. תחנות ההתבגרות שלי נעלמו בזו אחר זו מתחת לפני האדמה שבלעה אותם בלי להותיר שריד. אם נוסיף לכך את השינויים בקווי האוטובוסים והיעלמותם של מרבית הצעירים שהתבגרו בה בסוף שנות התשעים וראשית שנות האלפיים נגלה שירושלים שינתה את פניה לבלי הכר.
כמו זקן שזיכרונותיו מטשטשים ונמוגים הלכתי ברחובותיה של עירי, לא הכרתי את סביבותיי "פה היה פאב, שם היינו יושבים" שום מצלמה לא תיעדה, אף סטודנט לא רץ אחרי, זקן בן שלושים גורר רגליים במעלה רחוב הלל מחפש נקודת אחיזה בעיר שהייתה שלו והיום הוא מהלך בה כאורח.
נראה שהתחושות הקשות שלי מלוות אנשים נוספים, מי שמתעניין מוזמן להיכנס לכתבה ללינק המצורף.
Post Views: 324