על אף היותי קורא ספרים מיומן עדיין בכל כניסה לחנות ספרים תוקפת אותי תחושת התרגשות. המדפים הכורעים תחת נטל הדפים והכריכות המחייכות אלי מכל קיר, ריח הנייר המשכר מעבירים אותי על דעתי.כאחוז דיבוק אני עובר ממדף למדף, פותח, מעיין, קורא כמה שורות מחזיר, מניח בחיקי, יודע שאין סיכוי שבמצבי אקרא את הערמה ההולכת וגדלה וברגשות אשם אני מחזיר אותם בשקט בשקט למקומם. הבילבול הרב שתוקף אותי בכל כניסה ולו מקרית לחנות ספרים, הוביל אותי לחיפוש אחר עזרים שיסייעו לי להתמצא בחנויות בהם המלאי מתחלף במהירות שיא. החלטתי שאסתייע ברשימת רבי המכר המפורסמת מידי שבוע בעיתוני השבוע.
אין קשר של נביעה הכרחית בין רשימת רבי המכר לבין איכות ספרותית
רשימות רבי המכר המתפרסמות מידי שבוע מהוות אביזר מעין זה, הן נידמו לי כוכב צפון המראה את הכיוון הכללי בו יש ללכת בשוק הספרים. אולם עד מהרה הבנתי שהקשר בין הספרים הממוקמים בראש רשימת ספרי רבי המכר לבין איכות איננו קשר המגלם בחובו נביעה הכרחית. לרוב ספרים מצליחים להתברג ברשימה המיוחסת הודות לשרשרת ארוכה ומשומנת של אנשי יחסי ציבור שעשו יד אחת עם רשתות הספרים (סטימצקי, צומת ספרים) ובעלי ההוצאות לאור (שלרוב מחזיקים בבעלות צולבת גם את הרשתות) על מנת לקדם קבוצה מסויימת של ספרים וספרים. התאגדות זו הובילה לכך שהמלצותיהם של המוכרים אינן נובעות מקריאה מעמיקה או מהיכרות כלשהי עם ספרי הקריאה המומלצים על ידם, אלא המלצותיהם מונחות על ידי בונוסים ותגמולים. ההופכים אותם לתגרנים בשוק ותו-לו, ממש כמו המוכרנים העליזים של חברת סלקום או הסוחר המיוזע בשוק הכרמל. כולם הפכו להיות חלק מאותה סירה צרכנית המעודדת צריכה לא מבוקרת בלא קשר לצרכיו של הקונה.
מי קובע מהי איכות?
מכונת המכירות המשומנת המחריבה כל חלקה טובה משאירה את הקורא התמים בודד במערכה הספרותית. כטועה במדבר עליו לפלס לעצמו את הדרך אל עבר קריאה ספרות איכותית ומעניינת בין שלל המבצעים, רבי המכר והמלצות המוכרים. כמובן יהיו אי אלו פוסט מודרניסטים שירימו גבה ויאמרו, "מי קובע מהי איכות?, אתה סתם מנסה להשליט עלינו דיקטטורה של איכות מזוייפת שרק מקבעת את השיח". טענות אלו מוכרות וטוב שהן נשמעות משום שהן שומרות על נימה ביקורתית בשיח המנסה למדרג את היצירות הגודשות את החנויות. ברור לי שעל טעם וריח אין להתווכח אולם ישנן יצירות שטיבן כל כך זועק עד לכדי כך שאני חש חובה מוסרית לעמוד ולזעוק מבעד למקלדת. אודה ואתוודה את רובם לא סיימתי עד תום, תחושת הלעות שעטפה אותי לא איפשרה לי להמשיך במעלות הקריאה, פשוט התייאשתי באמצע, הספר נשמט מיידי. אולם כאחד שהציץ ונפגע אני חש חובה מוסרית לקום ולהזהיר את קהל הקוראים. רשימה זו תתעדכן בכל פעם שאתקל במפגע ספרותי שיש להתריע בפניו, אני מקווה שקוראי הרשימה יסתייעו בה כמצפן המסייע להם בעודם משוטטים בחנויות הספרים בחיפושיהם אחר ספרות טובה. להפתעתי הרשימה איננה כה ארוכה כפי שחשבתי, כנראה שהטראומה גדולה מהאירועים עצמם.
ברוכים הבאים לתהומות השיעמום
ברוכים הבאים לתהומות השיעמום
איריס אליה-כהן, מכתוב, ספרי סימן קריאה, 2011.
לילך סיגן, רומן למתחילים, ידיעות אחרונות, 2011.
כריכות שתי הרומנים מבטיחות לקורא גדולות ונצורות, ספרות איכותית הפותחת בפניו את נבכי נשמותיהם של הגיבורים. הקורא התמים שהחליט לקחת את הסיכון נתקל בכתיבה מגושמת, סטריוטיפית ומשעממת ההופכת את הקריאה לשמירת בונקר בלילה בלי כוכבים. הדקות לא עוברות, המחשבות מתערפלות וכל שנשאר הוא להמתין לקריאה המיוחלת, "אחי, נגמר הזמן, תחזור לישון". לדעתי עצם הוצאתם לאור של שני הספרים גובלת ברשלנות של ההוצאות שאיפשרו לרשימות חובבניות עמוסות במטאפורות "מתוחכמות" להסתנן אל מכונות הדפוס ולצאת לאור כספרים.
ג'קי חוגי, אלף לילה. קום- העולם הערבי היום, מעריב, 2011–
אוסף אנקדוטות שאינו מצליח להסביר לקורא ולו במעט מה קורא בעולם הערבי. ספרו של חוגי דומה למהדורה מורחבת של גיא פינס. זוהר, צבעוני אבל חסר עומק. לעומת תוכניתו של גיא פינס אשר איננה מתיימרת להיות תוכנית תחקירים מעמיקה של ה-CNN, חוגי כותב בכריכת ספרו שהספר נותן מבט פנורמי על תהליכי עומק בעולם הערבי. אולם לאמיתו של דבר הקורא המאוכזב נאלץ להסתפק בקרעי סיפורים חסרי כל קשר, הכתיבה הגרועה ואפשר לומר הילדותית הופכת את הספר למפגע של ממש. לצערי הספר איננו יכול להיכלל אפילו בקטגוריית ספרי השירותים אשר נועדו להעביר את הזמן בין נפיחה לנפיחה.
אלוהים, מה לעשות בהם?
ספרים אלו מעלים בפני שאלה מוסרית לא פשוטה, מה לעשות בהם? משום שבעצמם מכירתםנתינם אני שם מכשול ברשות הרבים. מצד שני שליחתם לגריסהמחזור מעלה בי תחושה לא נעימה של השחתה. בנתיים בחרתי לא להחליט, הם יושבים על מדפי ספרייתי ותופסים אבק, מזכירים לי בזדוניות את השעות האבודות שהשקעתי בהם לריק.
תגובה אחת
"ג'קי חוגי, אלף לילה."
ספר מעולה.