שקשוקה עשיתי לו- קובי אוז מתעלה מעבר למוכר

החברה הישראלית היא בראש ובראשונה חברת מהגרים המאופיינת במגוון רחב של שפות ותרבויות. ניקח לדוגמא את קו 18 בירושלים היוצא משכונת קריית יובל עמוס בזקנים המדברים ביניהם מרוקאית וצרפתית. בשכונת בית וגן עולים על האוטובס צעירים חרדיים המדברים עברית מדוברת המטובלת באידיש ומונחים מעולם הישיבות. רגע לפני שהנהג סוגר את הדלתות נדחק חייל מיוזע שהצליח לחמוק מיום תרבות בהר הרצל. האוטובס מחליק לו בשדרות הרצל עד למכללת דוד ילין, בתחנה מחכות סטודנטיות ערביות השבות לשכונות הערביות במזרח ירושלים. הזקנים ממשיכים לדבר בקולי קולות והמזגן מנסה לצנן את האווירה בידיעה שחבל לו על הזמן. האוטובוס מפלס את דרכו בין הפקקים והחפירות שיוצרות העבודות הבלתי נגמרות של הרכבת הקלה. בשוק מחנה יהודה מחכות לו בבושקות רוסיות כבדות גוף המושכות אחריהן עגלות שוק מתפקעות בצבעי וורוד ואדום. הדלתות נפתחות ריח הזיעה והאוויר הממוחזר של המזגן העייף, מקבל את פניהן של צעירות אמריקאיות קולניות העולות ברחבת המשביר. אתה עוצם את העיניים ושומע בו זמנית לפחות שמונה שפות שונות שמעליהן מרחפת מוזיקת פופ אמריקאית המטשטת את המגוון האדיר שנפרס אל מול עיניך. סופר המעוניין לתאר את הריקמה האנושית הזאת נצרך לרגישות תרבותית מיוחד, המזהה את הניואנסים הקטנים המקנים לכל קבוצה חברתית את ייחודה.

סיפור שמביא את הריחות הצבעים והטעמים שאינם נמצאים בארומה

ספרו של קובי אוז המוכר בעיקר כמלחין,כותב ואייקון תרבותי שיצר את להקת טיפקס, לוקח את הקוראים להמולה הזהותית המוכרת לו מנופי ילדותו בשדרות של שנות השבעים. במרכזו של הרומן, "משה חוואטו והעורב" (קשת, 1996), ניצבת משפחת חוואטו שהיגרה לישראל מתוניס בשנות החמישים. האם, וויאן. האב, ציון. שני ילדיהם, יפתח ומשה. הדוד, שארלי. בנו, ויקו ספיר .והדודים: יצחק ואליס. הדמויות המגוונות מאפשרות לאוז לפתוח עבור הקורא צוהר למגוון רחב של סיטואציות חברתיות, דילמות אנושיות וחלומות הנרקמים ונפרמים במסגרת המציאות הישראלית.
הדמויות המרכיבות את הסיפור מגלמות את המציאות הישראלית היום יומית, חייהם ה"רגילים" יוצרים סיפור אנושי המשלב הומור, אכזבות, תקוות ומרירות. הדמויות יודעות שהן אינן מתאימות להגדרה המקובלת של גיבורים ישראלים כדוגמת ירון זהבי וחבורת חסמב"ה מבית היוצר של יגאל מוסינזון. הפער בין המיתוסים של אהבה, משפחה, גבורה וישראליות לבין מציאות החיים היום יומית, הופכת את סיפורם האישי לביקורת חברתית המבליטה את המציאות האנושית.
עוצמתו של הספר טמונה ביכולתו של אוז להתחקות אחר שפתם, הלך מחשבתם ועולמם האסוציאטיבי של הגיבורים. אצטט רק מספר משפטים המדגימים את הרגישות המאפיינת את כתיבתו המצליחה לקלוט את שפתם היום יומית של הדמויות:

"שקשוקה, עשיתי לו אתמול, היה חולה הבן שלי, אוהב שקשוקה משה. רק ראה אותה, כבר הבריאות באה לו לפנים" (עמ' 15). "רק לילדים כפרה עליהם. הכול אני נותנת בשבילם, את הלב שלי הייתי מוציאה החוצה בשבילם" (עמ' 27).

ממד נוסף המקנה לסיפור אמינות מצוי במטאפורות בהם משתמשות הדמויות לתיאור מציאות חייהם. דוגמא לכך ניתן למצוא בתיאור נסיעתו של משה לירוחם:

"הדרך לירוחם נראת כמו עבודה של מלאכת יד מאיברים אינטימיים. מישהו חיבר אשכים, בתי שחי ישבנים ושדיים, תפר מהם בגד ענקי וכיסה את המדבר. באו בני אדם והוסיפו רוכסנים, כבישים אפוריים שפוצעים את המדבר ומפסיקיים את ההרים. באו חיילים ובדויים והוסיפו כפתורים בדמות מאהלים ומאחזים. באה חברת החשמל והוסיפה תכשיטים ועגילים, עמודי חשמל ממתכת, חוטי חשמל כמו פירסינג…." (עמ' 129).

את עיקר פירסומו שאב אוז מהצלחתו בעולם המוזיקה כחבר בלהקת טיפקס וכמפיקם של להקות ידועות כ"דג נחש" ו"מרסדס בנדס". יצירתו התאפיינה באמירה חברתית וברצונה החוזר ונשנה להכניס למיין-סטרים הישראלי את הציבורים האילמים שאינם זוכים בדרך כלל להשמיע את דבריהם. שיריו "התחנה המרכזית", "אנשים מגולגלים בתוך נייר עיתון" מהווים הצצה לתת התרבויות המרכיבות את החברה הישראלית. ספרו "משה חוואטו והעורב" מהווה מרכיב נוסף בניסיונותיו לדחיקת השוליים למודעות הציבורית.

לא קול בודד באפלה

יצירתו הספרותית והמוזיקאלית איננה נעשת בחלל ריק, אלא היא מהווה חלק מתנועה תרבותית רחבה יותר הכוללת את ספריהם של  שרה שילה- "שום גמדים לא יבואו" (עם עובד, 2005) ודודי בוסי- "פרא אציל" (כתר,2003). ויצרותיהם שך המשוררים ארז ביטון ועדי קיסר, המאפשרים פיתחון פה לקולות שעד לאחרונה לא זכו להישמע במסגרתה של היצירה הישראלית.

"משה חוואטו והעורב" הוא ספר משעשע הכתוב בשפה קולחת המצליחה לחשוף בפני הקורא את קורותיה של משפחה שאיננה משתייכת לסוג המשפחות שזוכות בדרך כלל להשמיע את סיפורן . שווה קריאה.