ריצת המרתון של ראש השנה

מאת:

אברהם אייזן – בעל תואר מוסמך במדיניות ציבורית מהאוניברסיטה העברית.  בוגר בית הספר תפנית בייעוץ ארגוני. בעל 15 שנות ניסיון בניהול והובלת פרויקטים חוצי מגזרים

אברהם-אייזן.png
23671634_6796195

שתפו את הפוסט:

  



הגעה פתאומית 
לבית הכנסת בימים הנוראים משולה להצטרפות לקבוצת ריצה רגע לפני  ירייית ההזנקה לריצת מרתון. בעוד שחברי הקבוצה
סופרים את הימים והשעות לרגע האמת, מתאמנים במקצים המתחילים בשעות בוקר מוקדמות,
מתאימים את תזונתם ומייחלים ליום הגדול. לפתע נכנס לכר הדשא מתאמן חדש לגופו גופיה
הנמתחת על כרס קטנה ונעלי ריצה שטרם התבלו נעולות לרגליו.  בעוד שהם מכירים את המקצב הייחודי, את הזמנים
הנכונים בכל פיתול ופיתול, הוא משתרך אחריהם מתנשף ונושף אוחז בצלעותיו ונאנח. אין
זה מפתיע שאל מול ריצתם הקצובה  ריצתו בולטת
בחריגותה  ובתלישותה.

בעוד רגע מסתייימת קריאת התורה והחזן יתחיל לקורא
את המילים המצמררות "עלה אלוהים בתרועה ה' בכל שופר", עדת המאמינים מחכה
לרגע השיא לקטרזיס של העשיה הדתית. ההתרגשות ניכרת, המתפללים מיטיבים את
טליתותיהם, גרונם ניחר מניגון ושיר נכונים לרגע האמת. לעומתם, אני ניצב מעולף מצטנף
בירכתי האולם בסמיכות לארון הספרים הגדוש, מעלעל בדפים חומק בין השורות מסתתר בין
האצבעות הפורטות על השורות מחפשות תשובה. הם מתעלים ואני מתפוגג באוויר המזגנים,
בהבל פיהם, בריח הקוגלים השומניים הנישאים ונדבקים בנקבוביות העור.

כמו בכל תהליך משמעותי על מנת לחוות חוויה אמיתית
שאיננה רק כסות יש צורך במאמץ, במחוייבות ובעיקר בהתמסרות. כאשר מדובר על חוויה רוחנית
הדברים נכונים שבעתיים. לא ניתן להיזרק לתקיעת שופר ולקוות שמיתרי הלב ירטטו כאשר
תשמע התקיעה הגדולה. עם כל הרצון הטוב אנחת הלב לא תצא למרות השתדלותו של החזן,
וניגוני המתפללים. חוויה היא דבר נבנה המצריך התכווננות ארוכה רצופה בעליות
ומורדות, הדרך למעשה היא חלק בלתי נפרד מהחוויה. ללא הדרך החוויה הינה תלושה והאדם
החווה הופך לאורח לאנתרופולוג המביט בסיטואציה שהוא אינו חלק ממנה.

אם להיות כן עם עצמי גם כשהשתייכתי סוציולוגית לקבוצה
הדתית לאומית שחייתה בשכונת ילדותי, חשתי את הפער העצום בין המציאות המתסכלת בה
אני ממלמל פסוקים וחש ייאוש ושיעמום לבין הכמיהה הפנימית של להתחברות והתעלות
שבקדושה. עד היום אני אוהב את הרעיונות, את המבנים התיאולוגים עליהם מושתת
הפרקטיקה הדתית את תחושת העל זמניות הנגרמת כאשר אני קורא טקסטים האורגים יחדיו
דורות על דורות של יצירה יהודית. אולם כאשר אני פוגש את הפרקטיקה הדתית (והייתי
בעשרות בתי כנסת לאורך חיי, במגוון ערים וארצות) אני חש תחושה קשה של ביקורתיות
הנובעת מהפער בין הפרקטיקה לתיאוריה. בין המילים הגדולות, האידיאלים למעשה הדתי
עצמו המצטמצם לא פעם לחוויה מפוהקת, המלווה בבריחה לשיחה בטלה לקריאת עלוני פרשת
שבוע ופעמים בעיון בטקסטים עמוקים יותר תוך כדי הימהום מנגינות.

 מלבד
תחושת התיסכול המקננת בי בשל הפער שבין האידיאל למציאות הנחוות, לאורך התפילה אני
שב ומייסר את עצמי על כך  שאינני יכול
להניח את הביקורתיות בצד ולהינות ממה שקיים. שוב ושוב אני נשאב למערבולות של
תחושות, רגשות ומחשבות המוציאות אותי תשוש ומדוכדך, בתחושה שאני גולה בתרבותי שלי.
כמו פליט מסירה טרופה אני נאחז בקרן אור המגיחה מבעד לחלונות, מתמכר למגעה
וכמהופנט יוצא החוצה מביט בשמיים, מתמכר לרוח המלטפת והולך הביתה בצעדים נמרצים
מנסה להשיב לעצמי את החיות הגלומה בעצם החיים עצמם. הריאות מתמלאות באוויר קריר
ואני חושב לעצמי, אולי בכלל אני לא מתאים לריצות ארוכות, אולי אני טיפוס של כדור נוצה. 

ראש השנה, תשע"ה.

רישום לניוזלטר

הירשמו לקבלת המלצות וביקורות על פודקאסטים, סדרות וספרים.
לא יותר ממייל בחודש

הרשמה לניוזלטר

הרשמה לניוזלטר

פוסטים נוספים שיעניינו אותך:

מילות פתיחה

לרגל יום הולדתי העשרים ושמונה החלטתי להתחיל לכתוב יומן קריאה, שבו אתעד את הספרים אותם אני קורא. עבורי ספר איננו רק אוגדן של מילים המתרקמות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *