פעמיים בשנה אני נתקף בחולי בחגי תשרי וביום השואה. הגוף שלי מתוכנת על פי לוח השנה העברי-ישראלי. ככל שעולה המתח כך גופי נכנע לנגיפים המסתובבים ביננו. כמו שעון החום עולה בימים הנוראים ובסיומם הוא נעלם כלא היה. למרות התסכול העמוק, מחלה, היא הזדמנות טובה לעצור משטף החיים ובין נמנום לנמנום לשקוע בספר פרוזה שניתן לצלול למעמקי עלילותיו. הפעם הודות להמלצה שקראתי בדף הפייסבוק של אחד מידידי הגעתי לספרו של אריאל הורוביץ, עורך צללים (כתר, 2024).
במרכז העלילה ניצב חגי נאור, אינטלקטואל שופע כריזמה המלהטט בעולמות ההתחדשות היהודית הישראלית. בהבל פה הוא מצליח לרקום בין הרב קוק, מישל פוקו ולאה גולדברג. לסחרר את שומעיו ולהוציא בקצב מסחרר ספרי עיון ההופכים לרבי מכר, ומשאירים אבק דרכים לספרי העיון הנשכחים שכותבים חבריו הפרופסורים. הצלחתו המרשימה מובילה אותו לתוכניות טלוויזיה, לטרקלינהם של מיליונרים אמריקאיים וגם לזרועותיה החמימות של הפוליטיקה הישראלית.
מי מסתתר מאחורי המסכה?
חנן בן-נר צעיר בסוף שנות העשרים הוא עורך צללים למיטב סופרי העיון. דקדקנותו והצימאון האינטלקטואלי המאפיינים אותו הופכים אותו לבעל מקצוע מבוקש. למרות הביקוש הרב למרכולתו עבודתו משעממת אותו, הוא מסתחרר בין ים המלל האינ-סופי של הכותבים בתחום שטרחנותם עוטפת אותו בשעמום. בין החוחים בולטת יצירתו הייחודית של חגי נאור, ההופכת את ההגות היהודית לחוויה אסתטית ורוחנית, כמעט מסחררת.
כמו רבים אחרים חנן נשבה בקסם אישיותו של חגי נאור, אך שלא כמו אחרים מבטו הדקדקני מאפשר לו לראות מעבר לכסות. המבט הבוחן מגלה תמונה פחות מחמיאה והמילים היפות מסתירות אמביציה, נרקסיזם, מרפקנות וכוחנות העומדות בסתירה לדמות הרוכנת מעל ספרי הפילוסופיה הפתוחים. חנן מתמכר לחקר ה"אמת" ויוצא למצוא את דמות מורו האהוב דרך מפגש עם דמויות נוספות שהציצו ונפגעו מהמפגש עם חגי נאור. כך בהדרגה הולך ונחשפת הדמות המספר לא רק את סיפורה אלא גם את סיפורה של סצינת ההתחדשות היהודית במלוא הדרה-עליבותה.
עורך צללים-חלום ושיברו
חנן שכה רצה להיות חלק מעולמם של האינטלקטואלים הירושלמים אותם העריץ, מגלה בהדרגה שלא כל הנוצץ זהב. הוא רואה את הפער שבין הכרזה לבין מציאות, שבין קריאה להעמקה לבין מציאות שטחית שזכתה בקרב המקטרגים לכותרת "תרבות הגזירונים" בהם דפי מקורות גזורים יוצרים כסות אינטלקטואלית ורחבת אופקים לתופעה של רדידות וקלישאות. כמי שמכיר את העולם הזה לפני ולפנים, יכולתי למצוא בביקורת הנוקבת לא מעט אמת. ובין דפי הספר יכולתי למצוא רמיזות לדמויות שבהן נתקלתי לאורך שנותיי בסצנת ההתחדשות היהודית, בה לקחתי חלק פעיל בעשור האחרון.
לאורך הקריאה הזדהתי מאוד עם תחושת התסכול שעטפה את עורך הצללים. הזדהיתי עם הטלטלה שחווה לנוכח הפער המתגלה בין דימיון למציאות. חובבי ז'אנר הסרת המסכות בעיקר סביב המסדרונות המנומנים כביכול של האקדמיה יוכלו למצוא הנאה רבה בספריה המשובחים של מאיה ערד. המספרת את סיפורן של המחלקות לספרות בעולם של היפר-קפיטליזם בהם ערכם הולך ונשחק.
אריאל הורוביץ-פרוזה במיטבה
גמעתי את הספר, עורך צללים, בלגימות גדולות ובפחות מ-48 שעות מרגע הרכישה הגעתי לסיומו. נהניתי מאוד מהתיאורים האמינים, מהדמויות האנושיות שטומנות בחובן פגיעות ועוקצנות ובעיקר מההתפתחות העלילתית המגיעה לסיומה המפתיע בחלקו האחרון של הספר.
למי שאהב את הספר אני ממליץ לצפות בסרטו של יוסי סידר, הערת שוליים (2011), שמתאר דמות דומה לדמותו של חגי נאור. המאפשרת הצצה נוספת לעולמות נוצצים אל אינטלקטואליות מנופחת ורבת חשיבות. היוצרת יוקרה וחשיבות עצמית אך מקדמת במעט מאוד את התחדשותה של היהדות בארץ הקודש.
