למציאת סתירות, העדר עקביות ופערים עלילתיים בכל רחבי התנ"ך. לפתע התגלו
מילים ומקומות שלא מתאימות לתקופות המדוברות, ממצאים ארכיאולוגים וכתובות העמידו
בסימן שאלה מסמרות עלילתיים והמבוכה שלי כמי שגדל בחינוך הדתי הייתה רבה. מחד
הרגשתי שמחה, הינה המקרא מתגלה כאוסף של אגדות שניתן לערער את אמינותן. אך מאידך,
הייתכן שדורות על דורות הקדישו את עתותיהם לסיפורי בדים שאין בהם ממש?
האינטלקטואלית שחוויתי, החלה להתבסס בי ההכרה שיש צורך להפריד בין הממד ההיסטורי
לבין הממד התיאולוגי. בעוד הראשון מחפש אחר האמת ההיסטורית באמצעים ארכיאולוגים ופילולוגים.
השני, אינו מסתפק במציאות הנחוות אלא הוא רואה בה כסות לדרמה האמיתית המתחוללת
במרחב התיאולוגי אשר עבורו ההיסטוריה אינה אלא במה המאפשרת לרוח להתגשם בבשר.
הפרדת רשויות- בין היסטוריה לתיאולוגיה
במלכות. מבלי משים כאשר רבנים מנסים להוכיח את סיפורי המקרא בכלים מדעיים הם
מכניסים את הכפירה בדלת האחורית. משום שכפי שתומס קון לימד אותנו בספרו ,המבנה
של המהפכות המדעיות (1962), הבסיס לחשיבה מדעית מצוי בכך שהיא ניתנת להפרכה. מתוך
כך אם דבר מוכח בצורה מדעית אזי ביסוד ההוכחה מונחת ההנחה שניתן להפריך אותו, דבר
שלא יעלה על הדעת מבחינה תיאולוגית. מאידך, כאשר לדוגמא מנסים להראות בצורה מדעית
שמשה אינו קיים כדמות היסטורית אלא יש לראותו כדמות בדיונית. מפספסים את הממד
התיאולוגי המגולם בדמותו, ובכך מחמיצים את הבשורה האתית הגלומה במעשיו.
האדם הן מההוד שבקדושה והן מההעמקה שבחשיבה המדעית, כך שאלו ואלו נשארות מונחות
בקרן זווית ללא מנחם.
הכפולה הזו ניתן לראות בעיסוק בדמותו של משה בן עמרם, הגיבור הבלתי מעורער שהוציא
את בני ישראל מעבדות לחירות.
משה על ספת הפסיכולוג- כרוניקה של מוות ידוע מראש
האינטלקטואל היהודי ואבי הפסיכואנליזה, זיגמונט פרויד, הקדיש לדמותו שלמשה שנות מחקר ארוכות שאוגדו לספרון, משה האיש והדת המונותיאיסטית (1939).
בארבע מאמרים מנסה פרויד להלך בין היסטוריה, תיאולוגיה, פסיכולוגיה וחקר האומנות.
שני המאמרים הראשונים מוקדשים לחקר דמותו ההיסטורית ולהקשרים התרבותיים בה התעצבה בשנות
המאבק שבין מצדדי המלך אחנתאון מבשר המונותיאיזם לבין תומכי הפולותאיזם. באותות
ומופתים הלקוחים מאסכולת ביקורת המקרא, הראה פרויד שמשה הוא איש דת מצרי שחבר לעם
שמי על מנת להנחיל את תורתו, הנחלה שבסופו של דבר עלתה לו בחייו.
אין בהם כדי לפרש ולו במעט את הבשורה האידיאולוגית שהביאה עמה תורת משה. ועל כן, יהיו מי שימצאו בטיעוניו עניין
אינטלקטואלי אולם עבור מיליוני המאמינים מכל שלושת הדתות, מחקריו לא יעלו ולא
יורידו, הם אינם מחפשים הצדקה היסטורית אלא הם מחפשים ממד אחר המצוי במרחב שבין ידע
וחווייה.
מפציינט לדמות על זמנית- הפרשנות הרוחנית של אחד העם
האינטלקטואל היהודי ומבשרה של הציונות הרוחנית, אחד העם (אשרגינצבורג), הבין לליבם של המאמינים ובניסוחיו הקולעים הצליח לתמצת את הטרגדיה
הטמונה בעבודתו של פרויד, התר אחר אמת היסטורית במקום בו דווקא יש צורך לחפש אחר
הבהירות האידילית. כך במילים מדויקות שלושים שנה לפני פרסום מאמריו של פרויד כתב
גינצבורג במאמרו, משה (1904).
"כשאני קורא את
ההגדה בליל פסח ורוחו של משה בן עמרם – זה גבּור הגבּורים, הנצב כעמוּד אור על
מפתן ההיסטוריא שלנו – מרחפת לפני ומרוממת אותי ל'עולם העליון', – איני חש כלל
באותה שעה לכל אותן השאלות והספקות, שחכמי אוה"ע מונים אותנו בהם : אם באמת
היה האיש משה במציאוּת, אם באמת חי ופעל באופן מתאים למַה שמקובל באומתנו, אם באמת
היה הוא 'מושיעם של ישׂראל' ונותן התורה הזאת בצורה שנשתמרה בידינו, וכדומה מן
השאלות ; – אלא מבטל אני בלבי כל אלה בבת אחת בתשובה פשוטה וקצרה : זה משה האיש
הקדמון, שאתם מבקשים לברר מציאוּתו ומהוּתו, אינו ענין אלא למלומדים שכמותכם, אבל
אנו יש לנו משה אחר, משה שלנו, זה שצורתו קבועה בלב עמנו מדור דור והשפעתו על
חיינו הלאומיים לא פסקה מימי קדם ועד עתה. ומציאותו ההיסטורית של משה זה אינה
תלויה כלל בחקירותיהם. כי אף אם הייתם מצליחים להראות בבירור גמור, שמשה האיש לא
היה כלל, או שלא כך היה, לא יגָרע על ידי זה מאומה ממציאותו ההיסטורית של משה
האידיאל, זה שהלך לפנינו לא רק ארבעים שנה במדבר סיני, אלא אלפי שנה בכל
ה'מדבּרות', שהתהלכנו בהם ממצרים ועד הנה"
האינטלקטואלי מחד ומהנשגב התיאולוגי מאידך עלינו להפריד בין שתי המלכויות כך
שמלכות לא תיגע במלכות. בעיני הבשורה הטמונה בתורת משה, אינה משתנה במאומה גם אם
אני משוכנע שממצרים לא יצאו שש מאות אלף גברים שככל הנראה דמותו של משה המתוארת
במקרא היא תערובת של אמת ובדיון. מתוך כך אני שואף לבנות קומה נוספת של עיון ולשאול,
כיצד דמותו של משה רלוונטית לימנו אנו?
הפרשנות מקנה לדמויות המקראיות חיי נצח
הדמות מועברת מהמרחב האינטלקטואלי למרחב האתי המשפיע על ההווייה בה אני חי. טכניקה
זו אינה חדשה ועל כן כבר מאות בשנים הדמויות המקראיות עוברות במנהרת הזמן מתוך
רצון להקנות להם חיי נצח ורלוונטיות. עבור חז"ל משה הופך ממנהיג לתלמיד חכם
הדורש בקוצו של יוד. עבור הכומר הלותרני מרתין
לותר קינג, משה הוא מנהיג כריזמטי המוציא את העבדים משעבוד לגאולה. בכל דור ודור
מקבלת הדמות פרשנות העונה על הצרכים והמאווים הקונקרטיים של בני הדור, ובכך היא
מסירה מעליה את שכבות האבק והופכת לדמות חיה המדברת לבני האדם החפצים בהכוונה
בהווה.
השעה המחייב כל דור ודור, הפץ למנוע מתרבותו ומגיבוריה להתנוון ולהפוך מאוצרות חיים
למאובנים מוזיאלים:
"כל צורת חיים בשעת
יצירתה, כלומר, כשהיא עדיין "במחובר" – היא עצמה משמשת תוכן לרוח יוצרה;
משנגמרה יצירתה ויצאה לרשות הרבים, כלומר, "משנתלשה" – מיד היא יורדת
לתורת כלי ושוב אין לה משלה כלום, אלא כל אדם מוצא בה מה שהוא עצמו מניח וחוזר
ומניח בה כל רגע שהוא ממשמש בה. הכל בא לה מן האדם ורוח האדם, שזוכה בה מן ההפקר.
הניח בתוכה זהב – מוצא זהב; עפר – עפר. אין לו מה להניח – רשות בידו להניחה ריקנית
עד שתעלה חלודה, אבל אל יאמר איש כזה: הכלי רעוע, השליכוהו לאשפה, אלא יאמר: אני עני!"
הדמות העולה מעבר לפלקטיות היחצ"נית
ברוח זו משה שלי, נושא בחובו את המורכבות המגולמת בדמותו של מנהיג הנמצאבמתח מתמיד מול הציבור אותו הוא חפץ להנהיג. הקונפליקט המתמיד בין אהבה והתמסרות
לבין זעם ותסכול הם אלו ההופכים אותו לדמות כה אנושית ומעוררת השראה. דמות הרחוקה
מהתפיסות הפלקטיות המיוצרות היום על ידי משרדי יחסי ציבור, המנסים לבנות לנו
מנהיגים חד ממדים, דווקא העומק והסתירות הפנימיות הן אלו השובות את ליבי, ונותנות
לי מעין קווים מנחים למנהיגות היהודית הראויה, מנהיגות הנקרעת בין "והם לא
יאמינו לי" לבין "הראיני נא את כבודך" . זוהי המנהיגות שאנו צריכים
לחתור ולחפשה במציאות המורכבת בה אנו חיים, אני בספק אם נוכל למצוא אותה אך
המשמעות בסופו של דבר אינה נמצאת בפסגה אלא בדרך אליה.
