לפני חמש שנים עלתה לאוויר בנטפליקס הסידרה, (The Driver (BBC ONE 2014, במרכזה ניצב נהג מונית קשה יום שקשיי פרנסה והשקעות כושלות הובילו אותו להיות נהג מילוט של ארגון פשע. בראש הארגון ניצב עבריין שבע ימים שהיה משרבב בין משפטיו תובנות פילוסופיות שונות. כך לפני חיסול היה נזכר באפלטון ובסוף מסיבת חשק דווקא בהובס. איש אשכולות בידו האחת האקדח ובידו השנייה חוכמת הדורות. אך בסצינה בלתי נשכחת הנהג מבקש רשות להיכנס לשירותים בביתו של הארכי-פושע ושם הוא מגלה מעל האסלה את הספר, הציטוטים הגדולים של הפילוסופיה. בקיצור לא אינטלקטואל ניצב מולו אלא שרלטן שבין נפיחה לנפיחה מלעיט את עצמו בהגיגים המקנים לו ארשת חשיבות. נזכרתי בסצינה הזו כאשר קראתי את המבוא לספר, לקחי היסטוריה (סלע מאיר, 2020) מאת זוג ההיסטוריונים ויל ואריאל (או בשמה המקורי, חוה-אידה קאופמן) דורנאט.
"על פי דיווחי העיתונות, נתניהו הזכיר את הספר באחדים מנאומיו וכן בשיחותיו עם מנהיגים זרים, כך למשל בפגישה עם סגן נשיא סין שביקר בישראל" (עשהאל אבלמן, פתח דבר עמוד 3)
הספר הצנום שנפרס על פני 200 עמודים ברווח כפול הוא למעשה ספרון שסוקר את לקחי עבודתם של זוג ההיסטוריונים לאחר שנים ארוכות של כתיבת היסטוריה פופולרית. השניים אינם מניחים לנושא אחד לחמוק מעיניהם וכך הם לוקחים את הקורא למסע בין שלל תובנות פילוסופיות והיסטוריות. כמו משמעותה של ההיסטוריה, המתח שבין שלטון חילוני לסמכות דתית, עתידה של הכלכלה ועוד. כל נושא זוכה לחמישה עד עשרה עמודים שסוקרים אירועים מרכזיים, מעלים כמה אנקדוטות ולבסוף מסיימים בשאלה לא פטורה. הקורא שאינו מספיק להבין במה מדובר ומה עומד על הפרק נזרק במהירות מנושא לנושא, בנוסף מיעוט ההפניות לכתבי אחרים נותן את האשליה שלפני שהזוג דורנאט עסקו בנושא איש לא ידע או הכיר את המורכבות הניצבת בעבודתו של ההיסטוריון ובפיענוחה את המציאות האנושית.
אין זה מפליא שראש ממשלתנו, בנימין נתניהו, גמר את ההלל על ספרם הצנום של בני הזוג. גם הוא כמוהם אוהב להראות לקהל השומעים שלא היה לפניו ולא יהיה אחריו. הוא אינו חלק משרשרת המנהיגים, חשיבתו מקורית הגיגיו מלאי חן והוא נטוע בתרבות כמו שאיש לפניו לא היה. בפרץ של פאתוס אופייני הוא הגדיר את הספר, "כל שורה חצובה בסלע האמת".
לאמיתו של דבר מדובר על ספר מרובה בקלישאות שמרניות, המנסות להראות שהמודרניות מובילה לקראת הטוב המיוחל (מבלי להזכיר כלל את הגל או את קאנט עליהם שעונה תפיסה זו) שהמלחמה היא זיקוק של האתגר האנושי (מבלי להזכיר כלל את הפשיזם) ושהסדר החברתי הקיים הוא שיקוף של תהליך טבעי (מבלי להזכיר סוציולוגיה ביקורתית). ההתעלמות מגישות שונות ומתפיסות מנוגדות הופך את הספר לקלישאה נבובה. זהו ספר שמתיימר להיות חוויה אינטלקטואלית אך כיצד ניתן לקיים חוויה אינטלקטואלית כאשר מתעלמים ממסורות, מתפיסות וממורכבות? את מקומן של אלו מחליפים סימני קריאה ומשפטים קטועים שהופכים את חווית הקריאה לשוטטות במניפסט פסדו-מדעי.
בפרק העוסק באופי ובהיסטוריה תכונות של מלחמה מוזכרות תחת הכותרת התנהגות חיובית בעוד שהימנעות מוגדרת כשלילית. סירוב נתפסת כתכונה המובילה לנירוזה מינית ועוד כהנה וכהנה תובנות לא ברורות. גם בתחום המגדר הספר רצוף בתובנות שלא ברור למה הן ממשיכות לקנות אחיזה בהקשרים של יחסים בין המינים, ההתפעמות מהנעורים ובעיקר בשמרנות המצקצקת שאין תכליתה אלא לשמור על הסדר הקיים:
"האינטלקט הוא אפוא גורם חיוני בהיסטוריה, אבל הוא עלול להיות גם כוח מפורר והרסני. ככל הנראה 99 ויותר מכל מאה רעיונות חדשים יהיו גרועים מן התגובות המסורתיות שהם מבקשים להחליף….
עלם שההורמונים משתוללים בעורקיו לא יבין מדוע אין הוא רשאי לתת דרור לכל תשוקותיו המיניות. אם לא יוגבל על ידי המנהג, המוסר או החוק, הוא עלול להרוס את חייו בטרם יבשיל דיו להבין שהמין הוא נהר של אש שיש לגדור את גדותיו ולצננו במאה מסורות, כדי שלא יטביע בכאוס הן את היחיד והן את הקבוצה" (עמ' 54)
ספר שיצייד אתכם בתובנות מלאות חשיבות ופאתוס
אני רק תמהה מדוע כמעט שישים שנה מיום צאתו הספר חזר לעניין את בני האסכולה השמרנית של כתב עת השילוח. מה בער להם להוציא לאור את הספרון הזה במהדורת כריכה קשה המחולקת בסיומי קורסים, בהרמות כוסית ובאירועי חברה. מדוע דווקא עכשיו כתב ההגנה השמרני הזה רואה אור. שנים לאחר שהשיח הפוסט-מודרני נעלם במעמקי הזמן. לאלוהים הפתרונות.
מדעי הרוח ומדעי הטבע אינם שני צדדים אל אותו מטבע
אני מאמין גדול בלימודי ההיסטוריה, לא כמדע המתחרה במדעי הטבע אלא כדיספלינה העומדת בזכות עצמה המעניקה לעולם תובנות ונקודות מבט המעשירות את השיח ואת אופני השיח. יפה יהיה ללימודי ההיסטוריה אם לא ינסו להתחקות אחר מדעי הטבע, הרי אלו שתי דיסיפלינות הבוחנות את המציאות באופנים שונים, בכלי מחקר שאינם משוחחים זה עם זה. אך ייחודה של ההיסטוריה שהיא מתכתבת עם הפילוסופיה והספרות, והשיח המתקיים ביניהם ונקודות ההשקה הופכים את החוויה האנושית למרתקת ומרחיבת לב ודעת. הספרון, לקחי ההיסטוריה, עושה עוול לעולם תוכן זה ואני מקווה שהספר הזה יחזור להעלות אבק במדפי הספריות. מי שרוצה לבחון את מורכבותה של מלאכת ההיסטוריון מוזמן לקרוא ספרים משובחים בהרבה.
הצצה למעבדת ההיסטוריון המלצות קריאה להיסטוריונים בראשית דרכם
יוסף חיים ירושלמי, זכור- היסטוריה יהודית וזיכרון יהודי, עם עובד, 1988
יעקב כ"ץ, במו עיני- אוטוביוגרפיה, כתר, 1989.
New Prespectives on hisrorical writings, Peter Burke, 2004
