מלחמת לבנון היא פצע מדמם בהיסטוריה
הישראלית הצעירה לאזרחי ישראל המלחמה נצרבה כארוכה, כסמל לאי מוכנותו של מערך
המילואים והסדיר לאתגרי הזמן, כנקודת חוסר אמון בין הדרג הבכיר לבין האזרח הפשוט.
נטישתם של יישובי הצפון, טורי שנאלצו לחכות לידו הנדיבה של ארקדי גיידאמק בעוד
הרשויות עומדות בחוסר אונים. הצליחו לפעור פצע כואב בציבוריות הישראלית, ממרחק
הזמן התמונה ניראת טוב יותר. הגבול הצפוני שקט כבר י"ד שנים, ונראה שהחיזבאללה
הנמיך את הלהבות הן בשל הסתבכותו בסוריה והן בשל החשש מעוצמת ידה של ישראל. כך
למרות הרטוריקה הלוחמנית של מנהיגיו ובראשם השיח' חאסן נסראללה, אנו מהלכים באוויר
הפתוח והוא מעביר את ימיו בבונקר מחשש להתנקשות ישראלית. כל אלו הן סקירות
אסטרטגיות שמדברות על המצב הגיאו-פוליטי באזור ועל מקומה של מלחמה באשר היא בסדר
הכוחות האזורי וביצירת מאזני הכוחות בין מדינות ועמים. אך מלחמה איננה רק סוגיא
אסטרטגית היא נקודת קיצון עבור הלוחמים המשתתפים בה ועבור בני משפחותיהם הנשארים
בעורף. ככזו היא אירוע מעצב עבור בני התקופה שחווים אותה, כזו היתה מלחמת לבנון
עבור חיילי הסדיר והמילואים שלקחו בה חלק.
פלוגת המסלול הנעה בפאתי בינת ג'ביל
ספרו של עשהאל לובצקי, ,מן המדבר
והלבנון (ידיעות אחרונות, 2008) פותח פתח לעולמו של לוחם צעיר שהשתתף במלחמה.
הספר בנוי כיומן אישי של מפקד מחלקת פלוגת
מסלול בגדוד 51 של גולני. ראשיתו במבצעים שערכה החטיבה בעזה על מנת להגדיל את הלחץ
על תנועת החמאס לאחר חטיפתו של רב"ט גלעד שליט. לאחר מכן פונה המספר לתיאורן
של המאורעות בצפון שהחלו כמבצע נקודתי לאחר חטיפתם של לוחמי המילואים גולדווסר
ורגב. מבצעים אלו הפכו תוך ימים בודדים למלחמת לבנון שנמשכה על פני חודש וחצי אשר
במהלכה פעלה החטיבה החומה בגזרה המרכזית בואכה העיירה השיעית בינת ג'ביל.
עשהאל מספר את הדילמות שעמדו בפניו כמפקד
צעיר המופקד על חיילי המסלול שבאחת עברו מחיילים הנמצאים בשלב ההכשרה ללוחמים.
משום שמדובר בפלוגת מסלול בעלת ניסיון קרבי נמוך, היא שולבה פעם אחר פעם ככוח
עתודה, כאחראית על אספקות וכפלוגת פינוי פצועים. כך שאת הלבן בעיניים של המחבלים
חיילי הפלוגה לא ראו. וזאת בשונה מחבריהם לפלוגה הרובאית שנקלעו לקרב דמים בתוך
העיירה בינת ג'ביל, תוך שהם סופגים פצועים והרוגים לרוב. חיילי פלוגת המסלול שמעו
את הקולות וראו את פטריות העשן אך את פני הקרב הם לא חוו. יחד עם זאת הם חטפו
פצמ"רים, ירי מנגד ולבסוף גם לספיגת טיל נ"ט ב"אכזרית" עליה
פיקד עשהאל.
ממפקד לפצוע מלחמה
סיפור פציעתו הקשה של המחבר חותם את חלקו
הראשון של הספר. בחלקו השני מתאר המחבר את המעבר מלוחם ומפקד לפצוע התלוי בתחילה בחבריו
שיפנו אותו משדה הקטל ולאחר מכן בצוותים הרפואיים שאמורים להשיב אותו לשגרת יומו.
תהליך השיקום מפורט ומחזיק כמעט כמחצית מעמודי הספר, אך הוא פותח פתח לסיפורים
שבדרך כלל לא זוכים להתייחסות. הקשיים בשיקום, ההתלבטות בהליכים הרפואיים שיש
לנקוט, התחושה שהמלחמה ממשיכה בלעדיך, רגשות האשמה ומעל הכול ההודיה על המשך
החיים.
עשהאל יודע את מלאכת הכתיבה, המילים
מדויקות ורצות במהירות, כך גם קטעים שכביכול נדמים כטכניים כדוגמת הליכים רפואיים וטיפולי
הסרת תחבושות נקראים בעניין. פעם אחר פעם ניתן להבחין בחדות הבחנותיו, במידת הכרת
הטוב המצויה בו ובאקלים החברתי התומך שהיה לו לכל אורך הדרך. יחד עם זאת כתיבתו
נעדרת כל ממד ביקורתי, החיפוש אחר הטוב מסמא את עיניו. הוא מבטל כלאחר יד את ביקורותיהם
של הפצועים על התנהלות המלחמה, את אי המוכנות של הצבא ואת קריסתן של המערכות האזרחיות
שהיו אמורות לתת מענה ליישובי הצפון המופגזים. אני מאמין גדול בהכרת הטוב, אך המידה
שבה הדבר נעשה על ידי מחבר הספר פגעה באמינותו של הספר ונתנה לי תחושה שלא חיינו
באותם תקופות.
 |
| ספר מגזרי של ראשית שנות השבעים |
ספר מגזרי המבטא את המאבק
הנרטיבי בישראל
היבט נוסף שפחות התחברתי אליו הוא
הממד הדתי שספון בכל דפי הספר, אני מתקשה להאמין שלוחם בשדה הקרב בכל גלול או ירי,
מריץ בראשו פסוקים וקטעי הלכה. הספר גדוש בתפילות, מזמורי תהילים, הלכות מלכים
ומלחמה של הרמב"ם, הרהורים הלכתיים ופסוקים מהתורה ועד הנביאים. המנה הגדושה
של המוטיבים הדתיים הופכים את הספר לספר מגזרי המיועד למיועדים לשירות צבאי מקרב
הציונות הדתית. הוא נושא בגאון את האתוסים של ציבור זה. שירות פיקודי בגדודים בהם משרתים
חיילים מכל הקשת הישראלית (בדגש על בני פריפריה, יוצאי אתיופיה, יוצאי חבר העמים
לשעבר), הקפדה על מצוות גם במצבים קשים (שמירת שבת, תפילין ומידות בין אדם לחברו),
לימוד תורה בשגרה ובחירום, הקרבה למען עם ישראל, תורת ישראל וארץ ישראל. הכמות
הגדולה של החיבורים בין הפסוקים למעשים, פוגעים באמינותו של הספר והופכים אותו
למניפסט. ממש כמו ספרים קודמים שיצאו לאור במגזר כדוגמת, "את ענת אנוכי
מבקש" של חנן פורת שנכתב לאחר מלחמת ששת הימים ו,"תיאום כוונות" (ידיעות אחרונות, 2003) לרב חיים סבתו שמתאר את
קורותיו במלחמת יום הכיפורים. נדמה שבכל דור ודור לכל מגזר יש את הצורך להעלות על נס
את גיבוריו (במלחמה זו את רס"ן רועי קליין הי"ד), להדגיש את ערכיו ולהבליט
את עמידתו האיתנה ותרומתו לכינונו של האתוס הישראלי.
לאור הזהות הפוליטית של שרי החינוך
אין להתפלא על כך שמשרד החינוך בחר דווקא ב"מן המדבר והלבנון" כספר מומלץ לכלל תלמידי החטיבה העליונה החפצים
לקרוא בשיעורי ספרות על מלחמת לבנון. הייתי מצפה שמשום שלא מדובר בהמלצה המיועדת
אך ורק לתלמידי החינוך הממלכתי דתי לצד
ספר מגזרי זה יוצאו לתלמידים גם ספרים אחרים, שאינם יוצרים הטיה בה המלחמה שייכת
רק לאלו המחזיקים באתוסים של הציבור הדתי לאומי. הייתי רוצה לראות לצידו ספרים
נוספים המציגים מערכות ערכים נוספות. כאלו המביאות לידי ביטוי ערכים שאינם יוצרים
קשר הדוק בין המלחמה לבין מצע תיאולוגי.
אכזרית בשטח כינוס צפוני
מלחמה עם מדפים סגורים
מי שמתעניין בהבנת המהלכים הרחבים
שעיצבו את המלחמה לא ימצא בספרו של עשהאל את מבוקשו. זהו סיפור של מפקד זוטר הרואה
את המלחמה עד קצה גבול סדר התנועה של פלוגתו, וככזה הוא אינו מלמד דבר על המלחמה
או מהלכיה. יחד עם זאת יש בו ערך להבנת מערכות היחסים בתוך מחלקת החי"ר, על
הדינמקות הפנימיות בין החיילים, על היחסים בין המפקדים ועל האתגרים של הנעת פלוגה
צעירה בסבך אי הוודאות.
למרות דברי הביקורת שכתבתי, בסיום
הקריאה עטפו אותי תחושות טובות. שמחתי לראות מפקד צעיר בעל תעצומות נפש שרגליו
נטועות בקרקע אך ראשו בשמיים. אהבתי את הכרת הטוב ואת החשיבות הניתנת למשפחה העוטפת
בתהליך השיקום וההסתגלות למציאות החדשה. זהו אולי ספר מתקתק המחובק על ידי הממסד הלאומי
והדתי הכמהה למילותיהם החמות של הלוחמים, אך אם נשים את הציניות בצד יש ב"מן
המדבר והלבנון" עומק וערכים הנותנים תקווה להמשך היאחזותנו בחבלי הארץ המדממים.
עשהאל לובצקי, מן המדבר והלבנון, ידיעות
אחרונות, 2008, לסקירה בויקיפדיה לחץ
כאן
לספרים נוספים העוסקים בחוויותיהם של
לוחמים
