אני מגדיר את עצמי כאדם תכליתי ולכן פעמים רבות במהלך הקריאה, עולות בי מחשבות טורדניות "למה אתה קורא את זה, אולי תקרא איזה ספר עיון?". אני מסלק את הספקות באמצעות ההבנה שאני קורא כדי להרגיש, כדי לצאת מתוך הבאנליות של היום יום מן השיח המכובס שנשקף מבעד למסכי הטלוויזיה ודפי העיתונים ולחוות עולם חוויתי בעולם בו השיחה הגלויה הפכה למצרך כה נדיר. ככל שאני מתבגר קשה לי יותר ויותר למצוא את הסיטואציה המולידה שיחות עומק העוסקות ברגשות. לרוב אנו שקועים בשיח אינפורמטיבי הקשור לענייני היום יום: לעבודה, לפוליטיקיה או סתם לספורט ולבידור. אולם שדות השיח המרובים אינם מאפשרים את השיחה הרגשית, למי כבר יש כוח לפתוח את עולמו הרגשי אחרי יום עבודה? מי יספר ומי יקשיב? לעומת המציאות המנוכרת בה אנו חיים, ניצבת הספרות המאפשרת לנו מדי פעם להיכנס לנבכי נשמותיהם של גיבוריה, להתבונן בהם ולקיים באמצעותם מעין דיון עם עצמנו. בשונה מהצפיה בטלוויזה בה איננו שולטים בקצב העלילה, במראה הדמויות ובטון הדיבור. בעת הקריאה אנו יכולים להיות שותפים פעילים לעצב את הדמויות על פי מראה עיינינו, להרהר בתגובותיהם ולשוב ולקרוא דיאלוגים נשכחים כל פעם מזווית אחרת.
ספרה של מירה מגן, "פרפרים בגשם" (כתר, 2005), מספק הזדמנות להתבוננות מעין זו. במרכזו ניצב אחיה אדם רופא משפחה בן שלושים וחמש המתבשר ביום בהיר אחד שאמו אשר נטשה אותו לפני עשרים וחמש שנה מעוניינת לשוב לחייו. שלושת ימי ההמתנה מהודעתה הדרמטית ועד לבואה פותחים פתח למגוון רחב של זיכרונות ותהיות באמצעותם בוחן אוריה את עברו את מערכות יחסיו בהוווה ואת שאיפותיו לעתיד.
כדרכה של מגן לצד העלילה המרכזית מתנהלות מספר עלילות משנה הפותחות צוהר למעגלי החיים המשיקים לעולמו של הגיבור. מעגל המטופלים הצובאים על דלתות מרפאתו של אוריה. אוסנת ביתו של שלום המוכר מחנות כלי הבניין, יונתן המתמודד עם גידול ממאיר המאיים לכבות את פתיל חייו, מר מוסקוביץ הנלחם בעור שיניו להשאר בעולם הזה. המעגל המשפחתי שבמרכזו ניצבות הסבתא רות והאם חווה (אווה) וברקע בת הדודה דפנה (דפי) המסמלת את ה"חיים היציבים" אל מול הטלטלה המאפיינת את חייו של אוריה. המעגל האחרון והאינטימי ביותר הוא מעגל חייו האישי של אוריה המורכב משברי זכרונות, מחוויות מעצבות ובעיקר מבדידות גדולה המנסה למצוא לה מענה במערכת יחסים מקרטעת עם מתמחנ בשם אליענה וואהבה לא ממומשת עם ביתו של פציינט. מעגלי חייו של אוריה מייצגים במידה רבה את מעגלי חיינו הנפגשים זה בזה, פעמים מתערבבים ופעמים נעים בקווים מקבילים. המעגלים השונים בהם דנה מגן, מאירים נדבכים שונים בחייו של אדם, אשר אינם מתנהלים על קו לינארי אלא הם מורכבים ממספר עולמות המתקיימים בעת ובעונה אחת ויוצרים את מסכת חיינו.
אין ספק ש"פרפרים בגשם" איננו מהרומנים המשובחים של מירה מגן, שפתה המיוחדת של מגן המשלבת בין קודש וחול איננה באה לידי ביטוי בפסר זה. אולם יחד עם זאת אין כל הצדקה לביקורות הקטלניות שהטיחו בו גל קרניאל במוסף הספרים של הארץ ורבקה יפה בעיתון הצופה. המתארים את כתיבתה של מגן ככתיבה ממוסחרת אשר איננה נוגעת בנימי נפשו של הקורא. לדעתי אף ברומן זה מצליחה מגן להפגיש את הקורא עם מגוון סיטואציות המצריכות אותו לעצור את שגרת יומו ולהרהר ברבדי העומק של חייו. מומלץ.
