בעת שירותי הצבאי היה עולמי הרוחני בעומק הבוץ שדבק בסוליות נעלי הצבאיות.האטימות הרגשית שסיגלתי לעצמי לא איפשרה לי להפתח ליצירות תרבותיות. קראתי ולא ידעתי מה קראתי, המילים החליקו עלי כמים הניגרים על סלע אשר אינם חודרים בנקל. לאחר השחרור כשטסתי למזרח השמים החלו להתבהר, מבעד לענני הגבריות החלו לחדור קרני שמש של רגשות, שהאירו נדבכים חדשים בחיי. אולם הייתה זו אפיזודה חולפת, עם נגיעת גלגלי המטוס באדמת ארץ הקודש חזרו העבים לסורם. המפגש עם האקדמיה נשא עימו כמיהה לידע מזוכך שאינו מוסתר על ידי רגשות. ביצרתי את עולמי בכרכים כבדי משקל הרואים את החיים מבעד לזכוכיות: זכוכית מגדלת, טלסקופ, משקפת. על אף הזוויות השונות תמיד נשארה החציצה העולם שם ואני כאן.
מיום שפגשתי את בת זוגתי חל בי המפנה, אט אט הרמתי את הראש מן הדפים. אצבעותי ניתקו משורות שחורות וצפופות שנראו כחומות בלתי חדירות.התחלתי לגלות שמלבד השחור והלבן של אותיות הדפוס ישנם גוונים נוספים. כאדם שהפסיק לעשן והחל להנות מריחה של הפריחה ומטעמם של מאכלים, כך הסתובבתי בעולם. בהדרגה מצאתי עניין בספרים שעד כה תוייגו על ידי כ"ספרות נשית". לפתע לא נזקקתי לגופות שוטטות דם ומרגלים הנסים על נפשם על מנת להנות מיצירה ספרותית טובה.חיפשתי אחר סיפורים שייחדדו את רגישותי לסובב, שיפתחו את הנקרות שנאטמו בעובדות ובציניות.
ספרה של מירה מגן, "ימים יגידו, אנה" (כתר, 2008) מהווה יצירה ספרותית העונה על צורך זה במלואו. במרכזו ניצבת משפחת חייט-טיילור העוזבת בכל קיץ את ביתה בשכונת קרית יובל שבירשלים ועוברת לחוף ימה של תל אביב כדי להפעיל קיוסק. את הפסטורליות (שמעולם לא הייתה) קוטעת תאונה המכניסה את בני המשפחה לסערת רגשות. המצריכה אותם להגדיר מחדש הן את זהותם והן את מערכות היחסים המתקיימות ביניהם.
בספרה מדברת מגן בכמה קולות. שרה האחות המתגוררת בהתנחלות, בני הזוג רחל (חלי) ומיכאל (מייק), הבת אנה והעוזר אדיסו.המנהלות כל אחת בדרכה מאבק הישרדותי אל מול הקשיים שהציבו להם החיים. הכתיבה האמפטית המאפיינת את מגן מראה שהדמויות אינן עונות לתבניות המוכנות של משפחה קשת יום, עולים, נכים ומתנחלים. אלא הן מקיימות עולם עצמאי ועשיר שאינו מתכופף בפני הסטריוטיפים והנורמות המקובלות. לאחר שקראה תיגר על ההבניות החברתיות נפנת מגן לערער את יציבותם של מושגים העומדים בבסיסו של הסדר החברתי: אהבה, נישואים, נאמנות, עושר ואמונה נבחנים על ידה שוב ושוב. תוך שהם מקבלים בכל פעם זווית חדשה המראה לקורא שהמובן מאליו אינו מובן כלל.
ההתדיינות עם האל המהווה מוטיב חוזר בכתיבתה של מגן איננה נעדרת אף מספרה הנוכחי. הדמויות מעלות שוב ושוב שאלות המקשות הן על הדרך בה האל מנהיג את עולמו והן על הפרשנות שניתנת לה על ידי שליחיו. באמצעות שרה מראה מגן שהשאלות אינן נחלתן הבלעדית של חילונים וילדים, אלא הן אוכלות בפה מלא אף מבוגרים הנראים מבוצרים בעולמם. סימני השאלה המרחפים לכל אורכה של העלילה והעדרותם של סימני קריאה החלטיים, מדגישים את בגרותו של החיבור. הפותח בפני הקורא עוד ועוד נדבכים המעוררים הן את הרגש והן את האינטלקט.
מעטות הפעמים בהם דמויות ספרותיות עמדו מולי בצורה כה ממשית. הזדהתי עם מצוקותיהם, כאבתי את כאב ורציתי יותר מכל לחבקם.
מומלץ בחום.
מיום שפגשתי את בת זוגתי חל בי המפנה, אט אט הרמתי את הראש מן הדפים. אצבעותי ניתקו משורות שחורות וצפופות שנראו כחומות בלתי חדירות.התחלתי לגלות שמלבד השחור והלבן של אותיות הדפוס ישנם גוונים נוספים. כאדם שהפסיק לעשן והחל להנות מריחה של הפריחה ומטעמם של מאכלים, כך הסתובבתי בעולם. בהדרגה מצאתי עניין בספרים שעד כה תוייגו על ידי כ"ספרות נשית". לפתע לא נזקקתי לגופות שוטטות דם ומרגלים הנסים על נפשם על מנת להנות מיצירה ספרותית טובה.חיפשתי אחר סיפורים שייחדדו את רגישותי לסובב, שיפתחו את הנקרות שנאטמו בעובדות ובציניות.
ספרה של מירה מגן, "ימים יגידו, אנה" (כתר, 2008) מהווה יצירה ספרותית העונה על צורך זה במלואו. במרכזו ניצבת משפחת חייט-טיילור העוזבת בכל קיץ את ביתה בשכונת קרית יובל שבירשלים ועוברת לחוף ימה של תל אביב כדי להפעיל קיוסק. את הפסטורליות (שמעולם לא הייתה) קוטעת תאונה המכניסה את בני המשפחה לסערת רגשות. המצריכה אותם להגדיר מחדש הן את זהותם והן את מערכות היחסים המתקיימות ביניהם.
בספרה מדברת מגן בכמה קולות. שרה האחות המתגוררת בהתנחלות, בני הזוג רחל (חלי) ומיכאל (מייק), הבת אנה והעוזר אדיסו.המנהלות כל אחת בדרכה מאבק הישרדותי אל מול הקשיים שהציבו להם החיים. הכתיבה האמפטית המאפיינת את מגן מראה שהדמויות אינן עונות לתבניות המוכנות של משפחה קשת יום, עולים, נכים ומתנחלים. אלא הן מקיימות עולם עצמאי ועשיר שאינו מתכופף בפני הסטריוטיפים והנורמות המקובלות. לאחר שקראה תיגר על ההבניות החברתיות נפנת מגן לערער את יציבותם של מושגים העומדים בבסיסו של הסדר החברתי: אהבה, נישואים, נאמנות, עושר ואמונה נבחנים על ידה שוב ושוב. תוך שהם מקבלים בכל פעם זווית חדשה המראה לקורא שהמובן מאליו אינו מובן כלל.
ההתדיינות עם האל המהווה מוטיב חוזר בכתיבתה של מגן איננה נעדרת אף מספרה הנוכחי. הדמויות מעלות שוב ושוב שאלות המקשות הן על הדרך בה האל מנהיג את עולמו והן על הפרשנות שניתנת לה על ידי שליחיו. באמצעות שרה מראה מגן שהשאלות אינן נחלתן הבלעדית של חילונים וילדים, אלא הן אוכלות בפה מלא אף מבוגרים הנראים מבוצרים בעולמם. סימני השאלה המרחפים לכל אורכה של העלילה והעדרותם של סימני קריאה החלטיים, מדגישים את בגרותו של החיבור. הפותח בפני הקורא עוד ועוד נדבכים המעוררים הן את הרגש והן את האינטלקט.
מעטות הפעמים בהם דמויות ספרותיות עמדו מולי בצורה כה ממשית. הזדהתי עם מצוקותיהם, כאבתי את כאב ורציתי יותר מכל לחבקם.
מומלץ בחום.
