מירה מגן, וודקה ולחם, זמורה ביתן 2010

שני תיקי תרמילאים מונחים על המיטה, רשימת הציוד הולכת ומתמלאת. ביגוד טרמי, מזון, גופיות, גרביים, בגדי יציאה, מכנס טיולים. העט רושמת בחריצות והחפצים נעלמים במהירות בקרביו של תיק הטיולים. רגע לפני מתיחת הרצועות וסגירת האבזמים אני נזכר שלא לקחנו ספרים. איך אפשר לצאת לטיול למזרח ללא ספרים. אבל אילו ספרים לקחת? האם ספרי פילוסופיה כבדים בהם לא הספקת להרהר במהלך התואר? או שאולי כדאי להצטייד בספרי פרוזה הנקראים ביעף ללא צורך בהתרכזות יתרה? אורית, הניחה ביד בוטחת את ספרה של מירה מגן, "בשוכבי ובקומי אישה". הסתכלתי בספר ובה במבט מזלזל ודחסתי לתיק, לצידם של הספרים עבי הכרס. המטוס המריא, נחתנו ואני מתייסר עם ספרי שאינם מתאימים לאווירה, לחוויה למקום. עקשנותי איננה מניחה לי ואני שב ומנסה להנות מקריאתם. אני בפיהוקי ואורית בעיניים בורקות שקועה בספרה של מירה מגן. בלילה לאחר שנרדמה אני מתגנב לתיקה מוציא את הספר ומתחיל בקריאה. כך התוודעתי לראשונה ליצירתה הספרותית של מירה מגן. שנה וחצי לאחר מכן כשפניתי לקרוא את ספרה "וודקה ולחם" כבר לא נצרכתי לתעלולי התגנבות אלא פניתי אל החיבור בצעדים בוטחים, בידיעה שלפני מונחת יצירה ספרותית של ממש.
במרכז ספרה של מגן "וודקה ולחם" ניצבת עמיה, אישה בסוף שנות השלושים אשר עוזבת יחד עם בנה בן החמש את המולת העיר ואת עבודתה בבנק. לטובת מגורים במושב בנחלתו של זקן ממורמר וניהול מכולת כושלת. בעוד שבעלה עוזב את עבודתו כעורך דין מצליח ופונה לעסוק בדייג בימה של אילת. עד מהרה מבין הקורא שיציאתם הרומנטית מהמולת העיר לשלוותם הפסטורלית של המושב וחוף ימה של אילת. מסתירה סערה של רגשות וספקות המטלטים את עולמם של הגיבורים.
לצידה של עמיה מתקבצות דמויות נוספות המתייסרות כל אחת בבדידותה. נדב- הכמהה לדמות אב. אדון לוי, החי בגפו ומשקיף על העולם מחלונו. בנו עמוס, המצוי בגלות מרצון המרחיקה אותו מכל נפש חיה. גדעון בעלה, השבוי במצוקותיו. שאול הרנוי, הכלוא בדירת רווקים חרף שנותיו. מדונה- החצויה בין העולם שהחריבה לעולם שעדיין איננו בנוי די צורכו. ביכולת ספרותית מרשימה מפגישה מירה מגן בין הסיפורים המשלימים זה את זה בפרספקטיבות המגוונות שהן מקנות לחיים.
לצד הממד הבינ-אישי מתקיים בספר ממד נוסף שבו מתדיינים הדמויות עם השמיים (בלשונה של מגן). המתיחות מעלה שאלות הרות גורל בדבר הקשר שבין האדם לאלוהיו ולמוסדות "המייצגים" אותו עלי אדמות. גיבוריה של מגן אינם מניחים לאל להתבצר בהיכלו השמימי, אלא הם מקשים עליו בקושותיהם, במצוקותיהם, בכעסם המוטח כלפיו פעמים בהתרסה ופעמים בתחינה.הפניות החוזרות ונשנות אל עבר ריבונו של עולם, הופכת אותו לדמות נוכחת-נפקדת בעלילה. בכתיבתה של מגן אף נציגי האל אינם נשארים בחביונם, ההלכה, בית הכנסת ומוסדות החינוך זוכים לעיסוק האימביוולנטי המאפיין את כתיבתה הנעה על הרצף שבין התקשרות לדיכוטומיה.
המתח שבין העולם המסורתי לעולם המחולן מתבטא אף בשפה בה משתמשת מגן. אשר לצד עברית עכשווית, "את טועה, מותק. בא לי על בריטני ספירס" או "התלבשתי בגדים מחרמנים והלכתי". משלבת עברית מסורתית ומתפייטת,"טובים מאורות שברא אלוהינו,יצרם בדעת בבינה ובהשכל". הצבתן של שתי השפות זו לצד זו פותחת בפני הקורא צוהר לבלילה התרבותית המאפיינת את החברה הישראלית של שנות האלפיים. הכורכת יחדיו את הקודש והחול את העברית-אנגלית-ערבית לשפה אחת העוקפת את החלוקות החברתיות בין יהודים לערבים, דתיים וחילונים.ורוקמת תחתיהם שפה חיה שאיננה עונה להגדרות קטגוריאליות המנסות להשית סדר בכאוס התרבותי הנגלה בכל פינה.

אם נחזור לנקודת ההתחלה, בפעם הבאה שאארוז תיק לטיול חוצה יבשות או סתם למילואים, אוודה שיש עימי את אחד מספריה של מירה מגן. המצליחה בכתיבתה הקולחת לרקום סיפורים החודרים מבעד לציניות ולעייפות ומזעזעים את נימי הנשמה.