יצירתו של ציר הרשע מדומיין
ב-11 בספטמבר 2001 הייתי באלמנת קש בלב חברון. תפסנו גג בבניין חצי בנוי, תצפתנו ויצאנו לסיורים רגליים באזור. לא משהו מיוחד מידי, מדי פעם קצת ירינו על מקורות אש לא ברורים. בעיקר היינו מנותקים מהעולם, מתקיימים בתוך מציאות הנפרסת מגרם המדרגות התחתון ועד לקצה הגג. באיחור של כמה ימים הגיעו העיתונים, מחברים אותנו לעולם, אני זוכר שהבטתי בתמונות של המטוסים המתרסקים בזה אחר זה במגדלי התאומים. להבות האש העצומות, האנשים הקופצים מהקומה החמישים בניסיון נואש להציל את עצמם מהחום העצום. לא ידענו שזהו קו פרשת מים שיוביל לתגובת שרשרת שתשנה את פניי המזרח התיכון. לאחר שהתעשת מההלם ובלי ידע רחב מדי על מפת העולם הנשיא ג'ורג' בוש, סימן את האשמים שנקראו "ציר הרשע". המפקד העליון של צבא ארה"ב שלח את כוחותיו להילחם בעירק ובאפגניסטן כדי לשבור את האיסלאם הקיצוני שהרים את ראשו. ביד אחת האימפריה האמריקאית המטירה אש וגופרית על כפרי אפגניסטן וביד השנייה חיבקה את השלטון הקיצוני בערב הסעודית. הפסיחה על שני הסעיפים מתקיימת כבר שני עשורים משאירה אחריה שובל של גופות, פליטים ופצועים ובעיקר כאוס פוליטי וחברתי בכל המדינות הסובבות אותנו.
פלישתם של הכוחות האמריקאים לאפגניסטן הייתה מאורע נוסף בהידרדרותה של הארץ מוכת הקרבות והבערות. מאז שנות השבעים של המאה הקודמת היוו המרחבים האפגנים זירת התנגשויות בין כוחות בינלאומיים. בשנות השבעים והשמונים היו אלו הכוחות הרוסים שנלחמו בלוחמי הטאליבן שלמרבה האירוניה חומשו ואומנו על ידי ארה"ב, כחלק מהמאבק הבינגושי. ובשנות האלפיים לאחר עשרות שנים של לחימה היו אלו אותם לוחמי טאליבן שהפעם לחמו כנגד מדינות בעלות הברית בהובלתה של ארה"ב. בטווח שבין מאבקי המעצמות, נטבחו, רעבו ונחבטו תושבי המדינה שלא ידעו מי נגד מי אך בעיקר ידעו שלא משנה מיהו הכובש, גורלם הוא אחד.
יוצאת מהמגגנות שמעבר למקלדת לרחובות המטונפים של קאבול
העיתונאית הנורבגית, אוסנה סיירסטאד, הגיע לאפגניסטן בראשית שנות ה-2000 כדי לסקר את הפלישה האמריקאית. בשונה מעיתונאים הנעים אחרי כוחות הצבא המתקדמים אוסנה בחרה להתמקד בחיי היום יום של התושבים. ספריה מתארים בכל פעם אזור לחימה אחר מנקודת מבט של האנשים הפשוטים. אלו שהאירועים מעצבים את גורלם מבלי שיש להם יכולת אמיתית להשפיע את המציאות הסובבת אותם.
בספרה הנוכחית, מוכר הספרים מקאבול (כתר,2006) היא מגוללת את סיפור משפחתו המורחבת של בעל חנות ספרים מקומי בקאבול. כדי לכתוב את ספרה היא עברה להתגורר עם סולטאן ומשפחתו, עד מהרה היא הפכה למעין זבוב על הקיר הצופה במתרחש מבלי שהנוכחים משנים את התנהגותם. המשפחה אליה היא הצטרפה נחשבה לחלק מהמעד הבינוני גבוה ועל כן שולטת בשפה האנגלית והמזון מצוי במזווים. יחד עם זאת הנורמות התרבותיות ואיימי המלחמה לא פסחו עליהם. כך לצד היותו של אב המשפחה יזם עסקי המקיים יחסים חוצי ארצות עם פקיסטן, הודו ואירן. היחסים בביתו מבוססים על שמרנות מקומית הנותנת מקום רב למסורות שנדמה שפסו מן העולם. מבחינה כלכלית בני הבית אינם סובלים מחרפת רעב, אך הרווחה רחוקה מהם. הם חיים בבית נטול רהיטים חייהם מתנהלים על הרצפות המכוסות בשטיחים מאובקים ושיגרת יומם מופרעת מהפסקות חשמל ומים המתרחשות באופן תדיר.
בתחתית שרשרת המזון החברתית- נשות אפגניסטן
נשות המשפחה נתונות למרותם המלאה של הגברים, אלו שאינן מצייתות לחוקים (נפגשות עם גבר ללא אישור) סובלות מאלימות קשה שעלולה להסתיים במותן. הן אינן יכולות להשפיע על נישואיהם, בקושי יודעות קרוא וכתוב ועיקר זמנם מופנה לטיפול בילדים, בניקיון הבית ובהעמדת ארוחות למשפחה המורחבת. המרחב הציבורי נעדר מנוכחותן והן נאלצות ללכת עם בורקה שאינה מאפשרת להם לראות לימין ולשמאל. מעבר לכך שמותיהן ותמונותיהן אינן מופיעות במרחב הציבורי, כך שהן שקופות לחלוטין. יחד עם זאת המתח המיני קיים כל העת, היעדרותן של הנשים מהמרחב אינה מרגיעה את הטסטוסטרון הגברי אלא מנתבת אותו לכיוונים נסתרים ואלימים יותר. ספרות פורנוגרפית מחתרתית, הטרדות ותקיפות מיניות של נשים מערביות ובעיקר פגיעה בנשים חלשות שאינן מוגנות על ידי משפחותיהן (אלמנות, ילדות קבצניות המשוטטות ברחובות). העיתונאית הנורווגית מביאה לסלון המערבי ללא כחל וסרק אלימות קשה ודיכוי שמזכירים את התיאורים בסיפורי המקרא. מסקילה ועד שריפה מנישואים בכפיה המנוהלים על ידי גברים המנהלים משא ומתן על בנותיהם.
מעגל הדיכוי אינו נעצר בבנות המשפחה אלא הוא בולע לתוכו גם את שאר בני הבית. צעיר הבנים מוצא מבית הספר ונשלח לעבוד בחנות במשך 12 שעות ביום מבלי שהוא פוגש חברים בני גילו. כך בעודו שקוע בחנות ספרים המלאה באוצרות חוכמה מכל הדורות עולמו צר כעולם נמלה. מעת לעת מתחוללים אירועים שוברי שיגרה כדוגמת חתונה או אירוע עליה לרגל לקברי צדיקים המפוגגים את השיגרה המאובקת. ימים אלו מכניסים מעט לחלוחית וטעם לחיים החד גוונים של בני המשפחה, הכבולים בנורמות חברתיות ובמציאות פוליטית קשה. אך למרות החגיגיות הטמונה בהם, שגרת היום יום חזקה ואיתנה מהם וחיש מהר בני הבית חוזרים לחיי הצחנה והאומללות שזימן להם גורלם.
מסע בזמן לתהומות של ייאוש ואלימות
לאורכו של הספר חשתי שאני נוסע בזמן מאות שנים לאחור, הרחק הרחק מהעולם המערבי בו אנו חיים. למקום בו שתיית אלכוהול יכולה להסתיים במלקות, נשים נסקלות וגברים מפעילים זה על זה אלימות ברוטאלית. כל זאת לצד עוני נורא (התוצר הגולמי לנפש באפגניסטן עומד על 2000$ בעוד שבישראל הוא סביב ה-40,000$). חלק מהתיאורים כדוגמת סיפורו של הנגר העני התפס בגנבה היו מכמרי לב וחלקם היו מקוממים וקשים לקריאה. עד לכדי כך שנאלצתי לעשות הפסקה לשאוף קצת אוויר ולהמשיך הלאה.
האם אפגניסטן כל כך רחוקה?
בסופה של הקריאה התחלתי להרהר האם באמת ובתמים המרחק ביננו לבין אפגניסטן הוא מרחק של מאות בשנים? נזכרתי בהשחתת תמונותיהם של נשים בשלטי חוצות בירושלים. במחיקת השמות של נשים מרחובות העיר בית שמש וברציחותיהם של נשים יהודיות וערביות על ידי בני זוגם ובני משפחותיהם בטענות של פגיעה בכבוד המשפחה. אירועים אלו לא מתרחשים במדינה הררית רחוקה שאין לנו עמה דבר וחצי דבר. אלא ממש כאן דקות נסיעה בודדות מסלון ביתי המקורר. אלימות ובערות הן מדרון חלקלק שלעיתים נעלם מן העין בזכות ערכים גדולים ומסורות המסתירות אותו. מוכר הספרים מקאבול, הוא תמרור אזהרה חברתי המתריע בפני היכולת של חברה לדרדר את עצמה בשם ערכים נעלים של צדק, צניעות וטוהר. לאמיתו של דבר זהו מנגנון דיכוי שמלבד קבוצה קטנה מרבית החברים בו משלמים מחיר נפשי, פיזי וכלכלי קשה מנשוא.
דברים שרואים מכאן לא רואים משם- האם ניתן לכתוב על תרבות אחרת?
לאחר פרסומו מושא הכתיבה, מוכר הספרים, הוציא ספר פולמוסי בו הוא טוען שכתיבתה של סיירסטאד היא מגמתית, הפוגעת שמו הטוב ובשם משפחתו. התרעמותו מנכיחה את הקושי הקיים במפגש בין תרבויות שכה שונות זו מזו. כיצד ניתן להשליך ממערכת חוקים ונורמות אחת לשניה ומהן גבולות היעדר השיפוטיות שאנו רוצים לקחת לעצמנו? במציאות גלובלית בה אנו נמצאים, לא ניתן לדחוק את ההתרחשויות באפגניסטן לקרן זווית. מנהגים אלו ממשיכים עם המהגרים המגיעים לחופי אירופה וארה"ב, וכן עולה וצפה השאלה, האם כאשר יגיעו מהגרים אפגנים אלו לנורווגיה הם יוכלו לשמור על אורחות חייהם? ללכת עם בורקה, לשמור את נשותיהם בבית ולנהוג באלימות קשה כלפי ילדים ונשים באינם מצייתים לחוקים? באיזו זכות החוק המקומי יכול לגבור על מסורת הדורות?
אלו הן שאלות מורכבות, שאינן נוגעות רק לאפגניסטן אלא יש להן השלכה ישירה על המציאות הישראלית בה אנו חיים. כיצד אנו מעצבים את המרחב הציבורי שלנו, והאם בשם רגישות דתית אנו יכולים לאפשר כחברה הדרה של נשים מהמרחב הציבורי. אלו הן אינן שאלות היפותטיות אלא אלו הן תהליכים חברתיים שכבר מתקיימים בירושלים, בבית שמש ובערים נוספות. המרחק בינן לבין אלימות פיזית הוא קטן מאשר נדמה לנו, והשאלה שממשיכה להדהד בי מאז שסיימתי לקרוא את הספר, מוכר הספרי מקאבול, היא מה אנו עושים על מנת שלא נדרדר על מנת שנעצור את מפולת השלג בה אנו נתונים?
מסמך עיתונאי מרתק
לסיכום, מוכר הספרים מקאבול, הוא מסמך עיתונאי מרתק הפותח צוהר לחיי היום יום של משפחה אפגנית בקאבול. הספר מהווה הזדמנות נדירה לראות את האנשים שמאחורי החדשות, והבזקי הפיצוצים שאינם אומרים דבר לצופי הטלויזיה. זהו מסמך אנושי מרתק, מטריד ומעורר תהיות. קראתי אותו בנשימה עצורה, הדפים כאילו עברו מעליהם, רציתי לדעת מה עולה בגורלן של הדמויות ולאן מציאות חייהם תסחוף אותם.
בסיום הקריאה שמחתי לדעת שסיירסטאד המשיכה את מפעל הכתיבה החשוב שלה ושיש באמתחה עוד ספרים נוספים המתארים את סיפוריהם של משפחות נוספות מאזורי קרובות בגרוזני שבצ'צ'ניה, בבגדד שבעירק ובקוסובו שבסרביה. מפעל חיים שלם שתכליתו להביא לקורא המערבי את קולותיהם של המושתקים והמדוכאים מכל רחבי הגלובוס, אלו הנראים במבט ראשוני כה רחוקים ושונים אך מעבר לכותרות ניתן למצוא בהם ממדים אנושים משותפים ומעל הכל כמיהה לשינוי.
ספרים מומלצים המסקרים אזורי עימות מזווית חברתית
And Then All Hell Broke Loose: Two Decades in the Middle East. לחץ כאן.
Inside Syria: The Backstory of Their Civil War and What the World Can Expect , לחץ כאן
מוכר הספרים מקאבול, אוסנה סיירסטאד, תרגמה מאנגלית-ורדה יערי, כתר, 2006, 292 עמ'
