מאז הסתלקותו של סבי עליו השלום נמצאת אמי במרוץ אחר הזמן. תעודות מן העבר נמצאות בזה אחר זה, יומנים מצהיבים זוכים לראות אור יום וסיפורה של משפחתי הולך ונחשף. שתיקתם הרועמת של דור הסבים מתחלפת בשטף אינסופי של מידע המצטבר במהירות שיא. הניסיון להתחקות אחר סיפורם האישי של בני המשפחה שהוכחדו בשואה. מהווה ניסיון למצוא את המקום האישי והאינטימי בתוך הקטסטרופה הלאומית. ספרו המונטומנטאלי של דניאל מנדלסון "האבודים" מהווה מעין סנונית מבשרת של ז'אנר החיפוש. ספרה של ליזי דורון, "ויום אחד עוד ניפגש" מצטרף לגל ספרותי זה המנסה לספר בעת ובעונה אחת הן את סיפורם של הניצולים והן את סיפורם של ילדיהם שגדלו בצילו של העבר שכביכול נשאר מאחור.
במרכזו של הספר ניצבת בת דמותה של המחברת, אישה בשנות החמישים לחיה, העוסקת בכתיבה. עולמה של הגיבורה סב במידה רבה סביב עברה. שוב ושוב היא מנסה לפענח שאלה המטרידה אותה מיום שעמדה על דעתה, מיהו אביה?
לאורכו של הספר מתוארים שני נתיבי חיפוש המצטלבים זה בזה. הנתיב האחד נע לאורכם של שנות החמישים, במסגרתו מתוארים נסיונותיה של ילדה בגילאי הגן ובית הספר היסודי לדלות מסביבתה הקרובה את שעלה בגורלו של אביה אותו לא הכירה מעולם. התמימות הילדותית מאפשרים לגיבורה לשזור בין מציאות לדימיון ולהקנות לאב הנעדר ממד מיתולוגי. כך הוא הופך לפרטיזן עז נפש, לוחם במלחמת השחרור או איש עסקים התר אחר עיסקאות באמריקה הרחוקה. במהלך נסיונותיה לגיוס מידע בדבר אביה הנעדר נפגשת הילדה עם פליטי מלחמה ותשושי נפש שנפלטו מהתופת האירופאית לשיכון הפועלים בו היא מתגוררת עם אמה. בחושיה המחודדים מצליחה הילדה להבין שסוד גדול רובץ כעננה מעל דירות השיכון. אולם, כבהבנה שבשתיקה, הסוד נשאר בחביונו וכל שנשאר הוא הצצות חפוזות לעולם של זיכרונות הנאטמים בשתיקה רועמת.
אט אט, לאורך דפי הספר, הולך ונחשף הסיפור אותו מנסה האם המגוננת להסתיר מעיניה הבולשות של ילדתה. היעדרם של דודים ובני משפחה, ההתייפחויות הבאות עם רדת הליל והתקפי השיתוק מהווים מעין תזכורת מתמדת לעולם שהדמויות מנסות להשאיר מאחור ללא הצלחה.
הנתיב השני, מתואר מבעד לעיניה של עליזה הבוגרת המסתכלת על חיה ממרום שנותיה. חברות ילדותה: דורית, ברכה וחיהל'ה עזבו לפני שנים את השכונה ופנו לדרכים שונות אולם השכונה לא עזבה אותן. על אף מרחק הזמן הזיכרונות עדיין רודפים אותן ויוצרים עבורם מרחב משותף המנותק ממסגרת הזמן בו הן חיות. שורה של אירועים טרגיים מפגישים את החברות בתדירות גבוהה המאפשרת להן להביט מחדש בעברן ולגלות כל אחת בדרכה את הסיפורים שהסתתרו מבעד למעטה השתיקה ששרר בילדותן ולכסות הנורמאלית אותו אימצו בבגרותן.
ספרה של ליזי דורון מצטיין ביכולתה של המחברת להתחקות אחר ההיבטים האותנטיים המאפיינים את הדמויות המאכלסות את נופי ילדותה, כדוגמת: התלבושות, הריחות, העגה האידישאית (נעבך, נו- ההיפצעך און א-מעשה,כל השטעטל כאן) , המאכלים (עוגת פרג, גפילטה, פירה, תה, מרק עוף) וההומור. פעמים רבות הרגשתי שאני ממש יכול לגעת בדמויות שהזכירו לי דמויות עליהם סופר לי במהלך שנות ילדותי.
ספרה של דורון אינו מצטמצם לכדי סיפור של משפחה החיה בשיכונים תל אביבים בשנות החמישי, אלא, הוא פותח פתח לסיפורו של דור שאיבד את כל שהיה לו. דור שחיפש את מי להזמין לשמחותיו אך מצא ריק שלא ניתן למלאו. אל מול האימה שבריק נשארה רק שתיקה, מעין ניסיון להשאיר את שהיה מאחור ולפתוח חיים חדשים. אולם, זיכורנות אינם כמו דלת שניתן לנעול ולהמשיך הלאה, על אף הניסיונות הם שבים ועולים, מעוררים את הנפש מתרדמתה וטורפים את המציאות היום יומית.
לסיכום, "ויום אחד עוד ניפגש", מהווה מסמך ספרותי מרגש המצטרף לשורה של ספרים (לדוגמא: שואה שלנו, אמיר גוטפררוינד) המספרים את סיפורם של הניצולים מנקודת המבט של בני הדור השני והשלישי. נראה לי שסוגה ספרותית זו רק תלך ותתעצם עם פטירתו של דור הניצולים והבשלתו של הדור השני החפץ לספר לילדיו שלו את הסיפור המשפחתי שהושתק במשך השנים.
מומלץ בחום!
