כוחה של אהבה הסמויה מן העין

התרבות הפופולרית מבית מדרשה ההוליוודי הרגילה אותנו לבחון אהבה- והתאהבות באמצעות חלוקן המלאכותית לשלושה חלקים קבועים: התאהבות, קושי במימוש הכרוך בייסורי גוף ונפש ולבסוף איחוד מרגש המוביל אותנו אל עבר הכתוביות היורדות על המסך בליווי מוזיקה מתקתקה. מיצגיו הנאמנים של הז'אנר הנרטיבי הזה הם השחקנים: יו גרנט וג'וליה רוברטס שסרטיהם הרומנטיים נראים כרפרודוקציות זהות המקשות על זיהויים (אני שב ומתבלבל בין נוטינג היל לבין ארבע חתונות ולוויה אחת). לעומתם ניצבים סרטיו של וודי אלן, "ויקי כריסטינה ברצלונה", "חצות בפריז" או "לרומא באהבה". המביאים לצופה נרטיב  בו הדמויות אינן מתנהגות על פי תרחיש ידוע מראש אלא הן מטלטלות בין מגוון רחב של התנהגויות שלעיתים נעדרות כל היגיון. דמויותיו  אנושיות ומורכבות ולכן לעיתים הן פועלות באופן מעורר השתאות בעיקר בכל הקשור למעשים המובילים לחורבנם האישי. כניסתן התכופה של דמויות משנה מקשה על מתיחת קו עלילתי לנארי אלא הצופה נזרק פעם אחר פעם לדרכים צדדיות המשלבות בין הווה לעבר, בין משאלות לב למציאות. ובעיקר יש לציין את ויקי כריסטינה ברצלונה שטמונים  בו רבות מהנושאים אותם מציגה בריינר בספרה, בעיקר בכל הקשור להתאהבות הרסנית ולכמיהות המנוגדות של הגיבורים. 

שתי האסכולות אינן קיימות רק ביצירה הקולנועית אלא הן באות לידי ביטוי מובהק גם ביצירה הספרותית, ולמעשה הן מותחות מעין ספקטרום בו היצירות נפרסות בין רומנים עטופי שמאלץ מתקתק לבין רומנים מחוספסים יותר המציגים יחסיים באופנים מתוחכמים שאינם ניתנים לתיוג שבלוני. אני מרגיש נוחות רבה יותר עם הזן השני ועל כן כאשר אני ניגש לקריאתם של רומנים אני משתדל להבחין כבר בעמודים הראשונים האם לפני רומן סוכרתי או דווקא רומן בעל ארומה מורכבת של קפה משובח ורב טעמים.  לשמחתי הרבה הרומן החדש פרי עטה של שושי בריינר, כתב סתרים (עם עובד, 2016). משתייך לקבוצה האחרונה. זהו רומן מריר במובן החיובי של המילה. הספר מכנס בחובו שלושה ספרים שונים המשלימים זה את זה וקריאתם המשותפת פותחת בפני הקורא רבדים עלילתיים שמצריכים הרהור שרק לאחריו ניתן לקשור את כלל הרמזים לכלל תפיסה בהירה של הדמויות. 

הספר הראשון מגולל את סיפורם של איה, סופרת בתחילת דרכה,  ואלכס העורך הנערץ המתאהבים בשעת עבודתם המשותפת על רומן הביכורים של איה. הסיפור מסופר מנקודת מבטו של עורך ההוצאה, מנחם, שמחדרו הקטן שכמעט ונעלם מעיני הבריות מצליח לתור אחר סיפור אהבתם הסוער המתחיל כשיט במעגן, עובר לסערות הים ולבסוף מתרסק על סלעי המציאות. הסיפור השני, הינו סיפורו של מנחם שזה עתה התאלמן מאשתו נאווה, חופפת שיער במספרה שכונתית, הפרידה מאשתו מטילה אותו באופן טוטאלי לחיקם של הספרים. אך הקריאה לתוך הלילה מזמינה  את דמותה של נאווה לעלות בזיכרונותיו וכך היא מגיחה לעת ליל ופותחת בפניו נתיבים חדשים לכתיבת סיפור אהבתם הלא ממומשת של אלכס ואיה. הסיפור השלישי הינו ספרו של אלכס, אותו הוא מספר מנקודת מבט מפתיעה של המלאך המסייע לגיבור לאורך חייו. במרכזה של העלילה ניצב יונתן פרופסור להיסטוריה של הרעיונות הנקלע למערכת יחסים הרסנית עם אשת מנהלה בחוג בו הוא מלמד. מערכת היחסים שתחילתה בתאוות בשרים הולכת ומתפתחת והופכת למעין בולען ההולך ומעמיק ככל שהשנים חולפות. ספרו של אלכס מהווה למעשה מעין ספר צפנים המסביר לקורא את מערכת יחסיהם של אלכס ואיה ובעיקר את התנהגותו המסתורית של אלכס שבמו ידיו מוטט אותה פעם אחר פעם. תובנה  זו נעלמה מעיני בקריאה ראשונית אך הודות לקריאה בביקורתה של מאיה גז במוסף הספרות של הארץ היא התגלתה לעיני ולמעשה העלתה את  חווית הקריאה בכמה דרגות. 

כוחה של היצירה הלך והתבהר ככל שהתרחקתי מקריאתה, רק ממרחק הבחנתי במלאכת המחשבת שנוצרה על ידי בריינר. זהו רומן מתוחכם, מדויק המשייט בקלות בין סגנונות שונים השוזרים יחדיו שפה יום יומית, כתבי קודש, שפת רחוב  ומעליהם נבזקים מיני תבלינים של חוכמות ההופכות את הקריאה בו לתענוג צרוף. פעמים הרגשתי שבריינר מתאהבת בתחכומה ועל כן ומקדישה את הסאה, בעיקר כאשר היא נכנסת לנתיבים פילוסופים מבית מדרשו של וולטר בנימין או הרמב"ם. לדעתי האופנים בהם מוצגות תפיסותיהם אינן משביחות את הטקסט אלא להפך, יוצרות ריחוק שפוגע ברצף העלילתי. למרות זאת, כתב ספרים, הינו רומן מהמעלה הראשונה ושמחתי מאוד שהוא נתן את אקורד הסיום שלי לשנה זו.  אני מאחל לעצמי  שהסיום המשובח של 2016 מהווה מעין קול מבשר לשנת 2017 שתביא עמה יצירות מורכבות, מעניינות המצליחות מבעד לרב ממדיות גם לגעת ברגש ובכך לקיים את תפקידה של הספרות. 

שושי בריינר, כתב ספרים, עם עובד, 2016, 320 עמודים.