יאיר אגמון שמשהו יקרה-חמש נובלות שנכנסות ללב

בימים רחוקים אי שם בשלהי שנות התשעים העברתי את ילדותי בירושלים, בבתי ספר חד מיניים. עם עוד עשרות בנים מגירי זיעה, שגופם צמח במופעים מפתיעים חודש אחד האוזניים וחודש אחר כפות הרגליים, כך במגושמות שנעה בין כיתות הלימוד המיוזעות, למגרשי הכדורסל העברנו את שנות הבגרות. המין הנשי הגיח לעולמנו פעמיים בשבוע בפעילויות של בני עקיבא שהיו קצובות בזמן אך השיח סביבם המשיך לפעם בנו לכל אורכו של השבוע. בשנות התיכון המציאות חוותה שינוי משמעותי, סביבת המפגש התרחבה ולחרדתם של ההורים ושאר משגיחי האמונה ההיכרות עם העולם שבחוץ הלכה והתרחבה. למרות התרחבותה של הפרספקטיבה עדיין חייתי בבועה שהתנפצה עבורי רק כשהגעתי למחנה הטירונים בסאנור, שם שמעתי סיפורים שהראו לי שהילדות הירושלמית שלי, הייתה בועתית לחלוטין. עולמות שונים נוצרו והתרסקו בשכונות, בקיבוצים ובמושבים שאת שמם לא הכרתי ואת המתרחש בהם לא העליתי על דעתי. שנים אני מנסה לצאת מהבועות החברתיות בהם אני חי, להכיר אנשים חדשים, להתוודע לסיפורים ולאופני פרשנות אחרים. אך עדיין ניסיונות אלו נשארים חסרים לעומת האמיתות שנצרבו בי בשנות ילדותי-נערותי.  אני נושא את תחושת החיפוש הזו לכל מקום, וכאשר אני מוצא יוצר שיוצא למסעות דומים, אני מיד נכרך אחריו בעבותות של אהבה ומתמכר למילותיו, כך בדיוק הרגשתי מהעמוד הראשון בספר, שמשהו יקרה (כתר, 2017) מאת יאיר אגמון, שמלבד היותו סופר מוכשר הוא יוצר וקולנוען שהביא למסך יצירות מרגשות וחושפניות החל מהסרט על אימו- רחל אגמון  ועד לסדרת המופת, ווואי וואי וואי, המספר את סיפורם של בני דור הY בישראל, והטרמפיסט שמביא סיפורים שלא מגיעים בדרך כלל לפריים טיים הטלוויזיוני.

תחושת החיפוש שלי מתעצמת כאשר אני נחשף ליוצרים שיצאו מהמרחב התרבותי-חברתי ממנו באתי. המבט הרטרוספקטיבי על סוגיות של גבריות, מיניות והתנגשות ערכים מרתק אותי. הספרות הדתל"שית שהולכת ומתרחבת בשנים האחרונות מציבה בהקשרים חדשים את מאורעות העבר, ומציבה אותן מתוך הפרשנות של אנשים שחיים כמוני  בעולם ערכים שונה שמאפשר להם להביט בשנות ילדותם ונערותם  הן מבפנים והן מבחוץ. המושגים של העולם החילוני יוצרים שפה אחרת שממסגרת וממשיגה את אירועי העבר באופנים מתחדשים. כך הפרשנות המחודשת מסדרת מחדש את בדידי הביוגרפיה האישית ומקנה לה משמעות חדשה ומעוררת. הנעה בין רומנטיקה לאשמה, בין זעזוע לגעגוע. הדים למפגש המטלטל הזה אני שב ומוצא בכתיבתם של יוצרים מהמרחב הספרותי  כיאיר אגמון,  יונתן ברג , אריק גלסנר וכמובן יוסף סידר מהמרחב הקולנועי. ארבעת היוצרים מצליחים לפתוח צוהר לעולם הדתי לאומי המגוון המשתנה ללא הרף.

משום שדמויותיהם של ארבעת היוצרים לקוחות מעולמי בקלות אני יכול לחוש את הדמויות בדלת הצמודה לשלי, מגיחות מהביוגרפיה האישית שלי. הקירבה הרבה שאני חש כלפיהן מקנה לי תחושה שהודות לקריאה  חש שהודות לקריאה אני זוכה להיכנס לתוך דירות, סלונים ומקלטים שהיו חתומים בפני בשכונת בית וגן בה גדלתי או בהתנחלויות העוטפות את ירושלים אליהם הייתי מגיעה מעת לעת. חוויה ייחודית זו של גילוי, התפעמות וסקרנות מעוררת בי סערה פנימית שמובילה אותי לקריאה אינטנסיבית שבמהלכה אני נשאב לתוך העלילה ונזרק ממנה רק לאחר שגמעתי את העמודים בנשימה עצורה.

הספר, שמשהו יקרה, כולל חמש נובלות שבמרכזן גיבורים היוצאים לחיפוש אישי, במהלכו הם חווים תחושות של ניכור וזרות לעולם הסובב אותם. תחושה זו מובילה אותם למחוזות לא מוכרים של חטא, גילוי ושקיעה אך מעת לעת גם לגילוי אישי. המאבק בין אלו לאלו הוא הציר המכונן של הספר ההולך ומשתבח ככל שהעלילות נצברות אלו על אלו.

הסיפור הראשון, ומתר לאהוב, מספר את סיפור אהבתם של רב ותלמיד בישיבת הסדר אי שם בהרי השומרון. ההיכרות האינטימית של אגמון עם  עולמם של הדמויות הופך את המאורעות לחוויה כמעט ריאליסטית בה ניתן לראות את הדמויות יוצאות מבעד לדפים ומתיישבות לצידי מעבירות יד נבוכה בין שערות הזקן. הרגישות בה חשקים נפרטים לכדי מעשים המעוררים בהם תשוקה, כמיהה ואשמה מקנים לקריאה חוויה של גילוי ההולך ומתעצם בכל עמוד. היכולת של אגמון לצאת לרגע מסבך הסיפור ולספר את לבטיו לגבי האופנים בהם הוא חוכך בדעתו לגבי בנייתה של העלילה, מחזקים את התחושה שבכל עת אנו ניצבים בפני צומת של הכרעה, ולעיתים פניה אחת יכולה להוביל למרחבים חדשים שלא עלו על דעתנו מבעוד מועד.

הסיפור השני, אומן, מספר את סיפורו של ידידיה שנוסע לציין את ראש השנה בציון של ר' נחמן מברסלב באומן. מעולם לא הייתי באומן, אך הסיפור תואם במידה רבה את הסיפורים ששמעתי מאלו שהיו וחזרו. חלקם נפעמים מהחוויה המטלטלת וחלקם מזועזעים מתחושת הפגאניזם העוטפת את מרחבי העיירה האוקראינית שהולכת והופכת למוקד לעליה לרגל. זרותו של ידידיה החילוני התר אחר משמעות בין המניינים, סעודות החג, האנשים המבולבלים וציידי הנפשות, מספרת את סיפורו של דור שמחפש משמעות אישית בעולם הולך ומתנכר. על אף כמיהתו לחברותא, ידידיה נשאר בבדידותו, ההולכת ומקבלת ממדים מלנכוליים שהופכים את האוויר לדחוס ועכור. כך ככל שסביבתו עולה במעלות הקודש הוא צולל לתהומותיו.

הסיפור השלישי, מיני מנטל, מתחקה אחר הסוחר החרדי, אפרים, שגומע עשרות אלפי מיילים מבני ברק ועד ללאס-ווגס המעטירה , שם הוא רוצה לפרוק את עול הנישואים והמשפחה ולהתנחם בזרועותיה של זונה מקומית. הניגודיות בין עולמו הפנימי לבין החברה בה הוא חי מניע את הסיפור למחוזות של מאבק מייסר שמוצא את אותותיו בגופו הדואב והזב של אפרים. נגעים ומכאובים אלו מממשיכים מסורת רבת שנים הקושר קשר בל יינתק בין גוף לנפש בין פגעי העור לבין פגעי הנפש, ביד אומן מראה אגמון כיצד הללו לא נשארים בין פסוקי ספר ויקרא אלא הם מגיחים לאולם ההמתנה של רופא האורולוגיה במקור ברוך.

הסיפור הרביעי,ערגה, מספר את סיפורה של חיילת משוחררת בשם ערגה, שמחפשת את דרכה בחלון שבין השחרור מהצבא לתחילת הלימודים האקדמאים. החיפוש אחר אותנטיות ומפגש עם הרבדים הפנימיים שבנפשה, מוביל אותה לפסטיבל ריינ-בו בערבה. שלל הדמויות שהיא פוגשת, מעגלי החיבוקים והעיסויים והאווירה הקסומה הטובלת בחושך ובאור כוכבים אינם יוצרים את השינוי המיוחל. וככל שהעלילה מתגברת, ערגה מבינה שרב המרחק בין חלום למציאות בין מצג אותנטי לבין מציאות חמדנית וקשה בה הופך גופה לכלי למימוש מאוויהם של גברים ונשים העושים בה כבשלהם.

הסיפור האחרון, פרקי אליק, יוצא ממרחבי העולמות הדתיים אך הוא מאפשר הצצה לעולמו של חייל משוחרר המחפש את דרכו האישית ברגעים שלאחר שחרורו מכבלי הפלוגה הלוחמת אליה היה כבול במשך שלוש שנים. ביכולת מרשימה מצליח אגמון לחדור מבעד לשיח הוואצ-אפי של קבוצות החברים מהמפל"ג, לשיחות הקטנות עם החברה ולעולם הפנימי של הגיבור המטלטל בין הרצון להיות חלק מהוויה גברית דורסנית לבין העולם הפנימי שמרים את ראשו ככל שהימים חולפים מיום גזירת החוגר בבקו"ם. בחלק זה מעלה אגמון שאלות רלוונטיות ומעניינות בכל הקשור למיניות וחבורת הגברים המספרת ומתעדת את מעלליה באופנים דיגיטליים הפורצים את שיחות האוהל המוכרות. היום שלוש שנים לאחר צאתו של הספר לאור, נראה שאגמון בחושיו זיהה מפנה תרבותי שכבר חורך את הרשת ומשנה את חוקי המשחק בכל הקשור לפרטיות ואינטימיות.

לכל אורכו של הספר הרגשתי שכתיבתו של אגמון קולחת ומרתקת, תוך שהיא מאפשרת לקורא להרגיש שהוא חלק מחייהם של הגיבורים המתוארים. ממש חשתי כיצד אני נושם את נשימותיו החרדות של התלמיד המאוהב ברבו, של ערגה הכמהה לאהבה ומוצאת את עצמה ככלי למימוש כמיהות אפלות  של גברים ונשים במחנה ריינבו בערבה, את אימתו של אפרים שסודו יתגלה את הסכסוך הפנימי של אלי בפער ההולך וגדל בינו לבין חבריו ליחידה. מלאכת המחשבת בה כתוב הספר, נוצרת רגעים ייחודים בה הספרות פוגשת את עולם הקולנוע ומקבלת ממד ויזואלי וממשי.

בקיצור, שמשהו יקרה, הוא ספר ויזואלי וחי המעורר למחשבה ופותח צוהר לעולמם של אנשים ונשים המחפשים את עצמם בתוך המסע שנקרא חיים. מלבד החוויה האסתטית הספר נתן לי נקודות מבט מרעננות על סיטואציות שונות שהיו לי הן בימי נערותי בעולם הדתי והן כאדם מבוגר בעולם החילוני. המפגש המחודש עם פרקים אלו בעברי היה עבורי מסקרן ומחדש, דבר שאינו מובן מאליו בעת הזאת שבה תחושת הלאות פושה בי ללא הרף.

מומלץ בחום.