סדרות מומלצות בנטפליקס-פראגו

מאת:

אברהם אייזן – בעל תואר מוסמך במדיניות ציבורית מהאוניברסיטה העברית.  בוגר בית הספר תפנית בייעוץ ארגוני. בעל 15 שנות ניסיון בניהול והובלת פרויקטים חוצי מגזרים

אברהם-אייזן.png
פראגו

שתפו את הפוסט:

 

 "באופן מפתיע מי שהפסיקו לקרוא
הם המבוגרים מהמגזר החילוני המשכיל, שכיום צופים בנטפליקס…..מאז תחילת 2019 חלה
ירידה של 5% במספר הספרים שנמכרו בצומת ספרים"
(
Themarker, 21.6.2019)

 כך מתאר אריה שומר, מנכ"ל "צומת
ספרים", את התהליכים שמשנים את השוק שלא מפסיק לעבור טלטלות בעשרים השנה
האחרונות. טלטלות שראשיתם בצמצום מספרם של החנויות הפרטיות, המעבר לדאופול הנשלט
על ידי שתי רשתות ענק: סטימצקי וצומת ספרים, ולאחרונה הפיכתן של חנויות הספרים
לחנויות פנאי שרק חלק מתמהיל המוצרים קשור לספרים.
באופן מפתיע לצד הירידה במספר
הקוראים מספר הכותרים רק הולך ועולה עם השנים, והשנה הוא עמד על 8,571 כותרים. לכאורה
זהו פרדוקס שיצרנים (סופרים) נכנסים לשוק הולך ונעלם. כנראה שזהו מקרה נוסף שיכול להיחקר
במחלקות לכלכלה ההתנהגותית, כאשר מניעים פסיכולוגים עולים על שיקולים כלכלים. כך
יוצרים שלהט הכתיבה בוער בהם מוכנים להשקיע כ-30,000 ₪ על מנת שיצירותיהם יופצו
בקרב המעגל הקרוב אליהם, ובעיקר יעלו אבק במחסנים. קשה לצפות לשינוי בתמונת המצב
כאשר גם סופרים מוערכים לא מצליחים למכור יותר מ-30,000 עותקים כאשר רק כ-10%
מהתגמול עובר אליהם והשאר מתחלק בין ההוצאה לחנות הספרים (הגורפת 60% מהמחיר!).
חישוב מהיר מעלה שסופר כמו גרוסמן יכול לקבל על יצירתו כ-200,000 ₪ בשנה (ברוטו
לפני מיסים, הפחתות לביטוח לאומי ופנסיה), פחות מהשכר הממוצע במשק!
תמונה עגומה זו מלווה את שבוע הספר
של שנת תשע"ט, ההופך להיות מעין מוזיאון לתרבות הולכת ונעלמת שמצליחה להתקיים
על בסיס מכירות של ספרי ארוטיקה לנשים וספרי ילדים הנקנים על מנת לכפר על תחושות
אשם של הורים הזוכרים בערגה ימים בהם קראו ספרים.

קרב המאסף של הספרות אל מול הנטפליקס
הדוהר

רוחות השינוי לא פסחו על הבלוג שלי,
מעל השורות, בו אני כותב כבר עשר שנים. בחודשיים האחרונים ערכתי ניסוי קטן, פרסמתי
5 פוסטים שונים שניים עסקו בסדרות המשודרות בנטלפיקס אחד על פודקאסטים ושניים עסקו
בספרות (ספר מסעות בהוצאה עצמית, וספרות מתורגמת בהוצאת כתר). כפי שטען מנכ"ל
צומת ספרים בהצהרתו, הקוראים עברו לצפייה ישירה! בתוך ימים מספר הכניסות לסקירות
על סדרות היה גדול פי 10 ממספר הכניסות לסקירה על ספרות יפה. כל כך הופתעתי שבדקתי
שוב ושוב, אך האלגוריתם אינו משקר ההטיה הייתה ברורה אנו  נמצאים בעיצומו של טורנדו  תרבותי.
גם אני חלק מהתופעה התרבותית הזו,
בין שלל האפשרויות כאשר הילדים כבר שכובים במיטותיהם דרושה החלטה אמיצה, על מנת
להימנע מהמסך המפנק ולעבור לקריאה הדורשת מאמץ לא מבוטל. הפרקים שעוברים במהירות,
העלילות המהודקות, המוזיקה והתחושה שאתה מפליג באוקיינוס אין סופי של אפשרויות מהווים
פיתוי שקשה לעמוד בפניו. כך הספר, שעל פי רוב דורש התמסרות וזמן להיכרות הדדית
נזנח ונשאר בקרן זווית. לעיתים בתחושה של חוסר נעימות אני שב אליו, ואז כעבור כמה
רגעים זיכרונות ישנים מכים בי ואני נשבה בקסמי הנוסטלגיה הממכרת עימה אני נישא בין
נבכי העלילה המתפתלת הפוגשת את הדמיון ואת הלב.

פראגו- אשד של דם בשלגי מינוסוטה

החודש בזירת המאבק בין נטפליקס למילה
הכתובה התגוששה הסדרה האמריקאית בת שלושת העונות,פראגו (2015), מבית היוצר של האחים כהן. כמיטב
המסורת צמד האחים היהודי מלהטט בין קומדיה-שחורה לבין סדרת פשע. לצד האלימות
המתפרצת הפרקים מעוטרים בדמויות אנושיות שמצליחות לגעת. הגיבורים אינם שבלוניים והחלוקה
המגדרית בין גברים אמיצים ונשים רגשניות מתפרקת ללא הרף ככל שהעלילה מתקדמת. הממד
הריאליסטי והבחירה בעיירה שכוחת אל במינוסוטה המושלגת, הופכת את העלילה למעין
כמוסת זמן ומרחב שמצליחה לעניין ולרגש. כמובן שערמת הגופות ההולכת ומגיבה בכל פרק מוסיפה
ממד של מתח עז שפשוט גורם להתמכרות ולמעבר מפרק לפרק.

 

סיימתי רק העונה הראשונה שמורכבת מעשרה פרקים בני כשעה, ולפני עוד שתי עונות שאמורות לשפוך אור על המאורעות שהתגלו בעונה הראשונה. לאור האיכויות שראיתי עד כה, אין ספק שיש למה לצפות. אני רק מוטרד מהשאלה, מה גורם לי לוותר על שעות שינה כדי להדהיר את פעימות הלב לפני השינה? 

המדיום משתנה אך הכמיהה לנרטיב נשארת

מי שמביט ממעוף הציפור על היסטוריה
תרבותית יודע, שאלו הנלחמים במגמות תרבותיות עורכים למעשה קרב מאסף חסר סיכוי. השירה
פינתה את מקומה לפרוזה שתפסה תאוצה כבר במאה השישית לפני הספירה, חובבי כתבי היד
נאלצו לפנות את מקומם לדפסים של בתי הדפוס במהלכה של המאה ה-16. הספרים נדחקו לקרן
זווית עם עלייתו של הרדיו ותוכניות התסכיתים בראשית המאה ה-20, בשנות השישים הייתה
זו הטלוויזיה שהשתלטה על הסלונים ועתה זוהי הצפייה הישירה שמבערת את חנויות הספרים
ומשנה סדרי עולם. המדיום איננו חזות הכל,  יש לזכור שהוא בסך בכל מתווך בעוד שהעיקר טמון במפגש
שבין היצירה לבין האדם. למרות השינוי במדיום הצורך בסיפור מארגן, בפרשנות מחודשת
על החיים שלנו ובכמיהה לשינוי אינו משתנה לאורך הדורות. השאלה המרכזית היא מי
ישלוט בסיפור, בעידן של תאגידי ענק המבנים את הסיפורים באופנים המרדימים את הצופים,
מכהים את חושיהם והופכים אותם לצרכנים טרוטי עיניים.

העתיד טמון בספריות- ממוזיאון המשמר
את תרבות נכחדת למרכזי תרבות שוקקים

במציאות מעין זו יש לקוות שדווקא
הממשלה תכנס לתמונה ותהפוך את הספרות, ממוצר פרטי למוצר  ציבורי, המזהה בספרות נכס ציבורי שיש לשמרו. ממש
כמו שמורות הטבע הזוכות למשאבים ציבוריים, כך גם המרחב הספרותי צריך לקבל זריקת
עידוד ממשלתית באמצעות תוכניות לעידוד קריאה שיאפשרו הוזלה של ספרים, קבלת מענקים
לסופרים והפיכתם של הספריות ממוזיאונים למרכזי תרבות קהילתיים שיעודדו שיח, מפגש
ובעיקר יצירה של תרבות ההולכת ונכחדת.

 

רישום לניוזלטר

הירשמו לקבלת המלצות וביקורות על פודקאסטים, סדרות וספרים.
לא יותר ממייל בחודש

הרשמה לניוזלטר

הרשמה לניוזלטר

פוסטים נוספים שיעניינו אותך:

מילות פתיחה

לרגל יום הולדתי העשרים ושמונה החלטתי להתחיל לכתוב יומן קריאה, שבו אתעד את הספרים אותם אני קורא. עבורי ספר איננו רק אוגדן של מילים המתרקמות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *