זהות במשבר- כשהפרוורטי מאתגר את הנורמאלי- פיליפ רות יוצא למסע זהות

כמעט בכל מקום אליו אנו מגיעים מבקשים מאיתנו
שנגדיר את עצמו, שנציב את יישותנו על סקאלת הזהויות החברתית ממגדר ועד אדיקות דתית. השבוע ממש נתקפתי בחולשה כאשר סוקרת התקשרה לביתי ושאלה אותי בפתיחת הסקר
האם אני חרדי,דתי,מסורתי או חילוני. התחלתי להגיד לה שזה מורכב ואני לא יכול
להכניס את עצמי לתבניות זהות מובנות. היא נשמעה מאוד נבוכה וקצרת רוח מעבר לקו
ואמרה לי בהחלטיות רגוזה, "טוב אז נעבור לשאלה הבאה". הסוקרת הזו לא לבד
בעולם, על פי רוב גם אנשים שלא נמדדים לפי תפוקות והספקים לא אוהבים לדוש בשאלות
של זהות שלרוב יוצרות בלבול ומבוכה, בעיקר בעידן רב-זהותי כמו שבו אנו חיים בו כיום.
לאחרונה ראיתי כמה פוסטים בהם הורים מאבדים את הידיים והרגלים כאשר הילד שואל אותם
לאיזו עדה הוא משתייך, כי המורה בבית הספר ארגנה ערב עדות והוא לא יודע איזה מאכל
מסורתי להביא,כאשר הוא רבע פולני רבע עיראקי וחצי אמריקאי. בקיצור תסבוכת לא פשוטה
ועוד לא דיברתי על חברות כמו יהדות ארה"ב בהן יש נישואין בין-דתות היוצרים
מורכבות גדולה עוד יותר.

עד כמה שידוע לי רות הוא חלוץ בספרות היהודית בכל
הקשור בעיסוק בפרוורטי ככלי לעיסוק בזהות. בשנים האחרונות העיסוק בנבכי הסטיות
האנושיות הופך לכדי  מגמה ההולכת ומתעצמת
הבאה לידי ביטוי ביצירותיהם של סופרים יהודים אמריקאים מובילים הזוכים לתהודה
ולתהילה כגון: ג'ונתן פוייר ספרן הדן בזאופיליה  בספרו מעורר המחלוקת, הכל מואר (2002,Everything Is Illuminated). או בספרו ההזוי של ג'ונתן
איימס, תתעורר אדוני- wake up sir  (פן, 2013) בו הוא מתחקה אחר סופר לא יוצלח המוליך
את הקורא עקב בצד אגודל בין דפי ה-DSM (Diagnostic
and Statistical Manual of Mental Disorders) האמריקאי. אני ממש לא
מתחבר למגמה הספרותית הזאת, הפונה אל עבר המוקצן המהווה כביכול אמצעי המאפשר דיון
על החברה בה אנו חיים, תוך שהיא מטשטשת שוב ושוב את ההבדלים בין הנורמאלי
לפרוורטי. לדעתי המציאות הכביכול נורמאלית רצופה בכל הרבה היבטים אנושיים היכולים
להאיר פינות בהוויה האנושית, שאינני מבין את הצורך לשוב ולעסוק בביבים על מנת
להגיע לכדי אמירה אותנטית לגבי הקיום האנושי.