מאירוע טקטי למלחמה
ביולי 2006 כאשר שני חיילי מילואים נחטפו בגבול הלבנון על ידי לוחמי החיזבאללה הדרכתי קבוצה
של נערים ונערות מבריטניה שהגיעו להתבסם ממראותיה של ארץ ישראל. על אף הזעזוע
מההתקפה על סיור צה"לי הנע באופן שגרתי בשטחה הריבוני של מדינת ישראל, התחושה הייתה שלפנינו אירוע
נקודתי. אולם בהדרגה כאשר הדי התותחים לא נדמו ומספרי ההרוגים הלכו ותפחו, החלה
לחלחל בי הידיעה שאנו בפתחה של מלחמה. הימים היו ימי טרום הטלפון החכם, ולכן לא יכולתי
להתעדכן באתרי החדשות השונים והקשר לעולם התקיים באמצעות מבזקי החדשות והגלים
הפתוחים שהיוו רעש רקע בלתי פוסק ללחימה. ככל שטווח הטילים גדל כך ירדנו עם החניכים דרומה, ובין מבזק למבזק הבנתי שעוד כוחות מגוייסים ושאני נשאר מאחור. לאחר כמעט כשלושה שבועות של כסיסת
ציפורניים הגיעה סוף סוף החייגן המיוחל, אנו גוייסים צהלתי. הרגשתי חלק מהכוח הלוחם מאלו שהם חלק מהפיתרון, החניכים התייפחו, אני הזדקפתי בתחושת חשיבות ויאללה לימ"ח (יחידת מחסני חירום)….
הימ"חים ריקים ואנו מקוששים ציוד בריקושט
סביב עמדות החיול, משאיות צפרו בשאון, ג'יפים דהרו ותחושה של בהילות עטפה את בסיס
הגיוס. החדווה נקטעה ברגע שנפתחו שערי הימ"חים, הללו עמדו בניגוד גמור לתחושת
הדחיפות והמוכנות בה היינו. את פנינו קיבלה שורה של קיטבגים מרוקנים,אפודים ישנים
מימי מלחמת יום הכיפורים שכיסיהם מתפרקים, מחסניות בלויות וערמה של כלי אוכל ומסטינגים
שלא ברור אם היה בהם שימוש מאז מלחמת העצמאות. הייתי בשוק, לאורך כל שנותיי בסדיר
ובמילואים תמיד שבו וסיפרו לי שאנחנו מתאמנים עם ציוד גרוע משום שהבסט של הבסט
מחכה לנו בימ"חים. הינה הרגע אליו התאמנו כל השנים הגיע ואיזה בסט ואיזה נעליים, מיליציה חמושה
במקרה הטוב. המומים גררנו רגליים לסניפי ריקושט להשלים ציוד. אנשים נסעו הביתה
להביא תיקי גב שנקנו לטובת העפלה על האנפורנה. טלפונים בהולים הורמו לבעלי הון שיתרמו כמה שקלים לציודה של הפלוגה היוצאת לשדה
הקרב עם ציוד ישן, בלוי שלא תואם את משימותיה האופרטיביות.
פתיחת מחסני החירום והבעת הפנים שליוותה אותנו, היוו רק אקורד פתיחה לשורה ארוכה של
ללא כל תכנית סדורה ומתקבלת על הדעת, טורים של חיילים צעדו על אדמת לבנון בשני
טורים מנהלתיים על מנת לשלוט על צירים דרך חלון חדר השירותים של משפחה הצופה אל כביש בירות דמשק.
המלחמה הייתה טיפול בהלם בו ירדנו מעולם החלומות למציאות בוצית ומתסכלת הגובלת
בחוסר אונים.
"המח"ט, אין לנו אמון בך!"
עם סיומה של המלחמה ישבנו באודיטוריום ממוזג 600 לוחמים
ומפקדים ושמענו סקירה של המח"ט. החטיבה המהוללת חיסלה בשבוע של לחימה פחות
מכיתת מחבלים ותפסה שני משגרי נ.ט, שהובאו. תחושת אי הנעימות פשטה באולם, אולם
רק אחד זעק את זעקת החיילים מדם ליבו, "המח"ט, אין לנו אמון בך!". זו
הייתה הכרזה שהכילה צער, תסכול ובעיקר אכזבה גדולה מכך שלאחר שאון הקרבות והדי
הפיצוצים התגלה צבא עם הנהגה בינונית, שרחוק שנות אור מדימויו העצמי הזוהר.
האם יש בעל בית למלחמה?
הספר,שבוייםבלבנון, מאת העיתונאים (באותה עת) עפר שלח ויואב לימור מתחקה צעד צעד אחר תחושותיהם הקשות של הלוחמים שהיו בלבנון 2006. לאורך 400 עמודים נפרסים לעיני הקורא תיאורי אורך ורוחב המראים כיצד הגיעו הצבא והדרג
המדיני לשפל המדרגה עם התגלגלותו של המבצע להשבת החטופים למלחמה נקודתית בה שתי
אוגדות מתבוססות במורדות הלבנון. הספר ראה אור חודשים ספורים מתום
הקרבות ותחושת הבהילות של כותביו ניכרת. אין בו תחקירי עומק, ומפאת הצנזורה הוא
אינו מבוסס על פרוטוקולים או על הקלטות מרשתות
הקשר הצה"ליות. אלא מבוסס בעיקר על תחקירים עיתונאיים שהתקיימו
בזמן אמת. כטבעם של תחקירים שאינם מגובים במקורות נוספים מורגשת בו התערבותם של גורמים פוליטיים כדוגמת שאול מופז, שחפצו לבסס
לעצמם תדמית לעומתית אל מול ראש הממשלה,אהוד אולמרט ושר הביטחון עמיר פרץ. הדלפותיו המגמתיות ניכרות בכל עמוד
בו הוא מוזכר, עד לכדי כך שפעמים ישנה תחושה שההתייחסות כלפיו הוכתבה על ידי משרד
פרסום החפץ ביקרו.
אינם מצליחים להתגבר עליה הפער בין דלות המקורות לבין הקביעות
החד משמעיות פוגע לדעתי באמינותו של הספר. יחד עם זאת הוא מצליח לשקף את תחושת חוסר האונים והתסכול הן של החיילים בשטח והן של הציבור שנשאר בעורף המופגז.
נראה שסוגיית הקשר בין הצבא שאמור לאפשר לדרג המדיני להוציא את תוכניותיו מהכוח אל הפועל, המשיך להטריד את שלח גם בהיותו חבר כנסת. בשנותיו בכנסת, כחבר וועדת חוץ וביטחון, הוא שב והזכיר את מגבלת הכוח ואת הצורך בראיה אסטרטגית רחבה שאינה שעונה על הנחות שגויות של הפעלת כוח. עבור שלח, מלחמת לבנון השנייה היתה קריאת השכמה, שאינה מסתיימת באימונים ובציוד אלא בגיבושה של התנהלות רחבה הרואה את הקשרים בין המדיני לצבאי באופן הדוק. ספרו, האומץ לנצח (ידיעות אחרונות,2015) פותח דיון מרתק בסוגיה זו, והוא בעיני ספר חובה לכל מי שאינו מוכן להסתפק בקריאות, תנו לצה"ל לכסח!
עוד מלחמה בפתח ונראה שדבר לא נלמד ברמה האסטרטגית
שמונה שנים לאחר המלחמה ההיא נחטפו שלושה נערים בגוש עציון, אירוע נקודתי של חוליה חברונית שפעלה ביו"ש. החטיפה הובילה לשרשרת של פעולות שהובילו למלחמה בחזית
הדרומית אל מול החמאס. 50 ימי לחימה, עשרות הרוגים ופצועים, עורף משותק, טילים על תל אביב וירושלים ומעל הכול ממשלה נבוכה המפריחה סיסמאות נבובות. אכן מאז צויידו הימ"חים, חיילי המילואים זכו לאימונים להם הם זקוקים, רועננו תורות לחימה.
אולם בסופו של דבר נראה שההנהגה פועלת יותר מתוך אינסטינקט ופחות מתוך חשיבה מובנת
של קבלת החלטות. כך בהיעדרותה של מדיניות קוהורנטית הצבא הולך ומסתבך בשטחי כינוס מפוצ"מרים, בקרבות בין סימטאות ובהפצצות רוחב הגובות את חייהם של מאות אזרחים מהצד השני.
עוד ועדת חקירה מוקמת, שידורי החדשות מתמלאים בניתוחים אין קץ, אולם התחושה הכללית לא משתפרת. החיילים אמיצים וחדורי מוטיבציה אך ההנהגה מגומגמת, ועסוקה בטיוחים והדלפות בעוד שהארונות נערמים בשטחי הכינוס.
תגובה אחת
חותם על כל מילה. תופעה מעניינת היא שבדומה (ובשונה) למלחמת ששת הימים פורסמו הרבה ספרים בשנה הראשונה למלחמה (אז חשופים בצריח/שיח לוחמים ואלבומי הניצחון. ב 2007 קורי עכביש/בא מלבנון/לא הגעתי לליטאני ומן המדבר ללבנון). על הסיבות נצטרך עוד לחשוב אבל חשוב לציין שבשנת 2008 כבר היו יותר ספרים על לבנון של 2006 מכול הספרים (פרוזה ועיון) שנכתבו על לבנון של 82' +רצועת הביטחון..