האנס פאלאדה, לבד בברלין, ידיעות אחרונות, 2010.

את הקלישאה הבאה אנו מרבים לומר בלי להניד עפעף: "לי זה לא יקרה". כך אנו מפטירים בעודנו לוחצים על הגז ומגבירים מהירות בכביש מהיר או בלגימת כוסית אחת יותר מדי ששולחת אותנו ישירות לתא השירותים הקרוב. התופעה המתוארת איננה מאפיינת רק יחידים אלא היא תוקפת חברות שלמות המצליחות בעזרתה להימנע מטיפול בתופעות חברתיות מטרידות. לאחרונה ישבתי עם קבוצה של בני נוער ושוחחנו על הימצאותם של צעירים ערבים בשכונה, במהלך השיחה שמעתי טענות מטענות שונות שהדירו שינה מעיני: "הם רק רוציים להשיג את הבנות שלנו", "אנחנו צריכים שכונה נקיה מערבים", "למה יהודים קונים אצל ערבים?", "ברור שאם יש לי ילד ערבי בכיתה אני לא אשב לידו". אל דאגה, אלו סתם מילים של נערים מתבגרים המחפשים קצת ביטחון בעולם כאוטי, לנו זה לא יקרה. זה קורה אצל עמים חסרי תרבות כמו הגרמנים, ההולנדים והצרפתים. שם זה יכול לקרות, אצלנו? עם מסורת דמוקרטית מפוארת כמו שלנו?! אין סיכוי.

ספרו של האנס פאלאדה (רודולף דיטצן) ,"לבד בברלין",המתאר את החיים בברלין בין השנים 1944-1940, מראה איך מהר מאוד הבלתי אפשרי הופך לחלק משגרת היום יום. בספרו, מתחקה פאלאדה אחר זוג המחליט בעקבות נפילת בנם לעשות מעשה ולקרוא תיגר על שלטונה הטוטאליטרי של המפלגה הנאצית. זוג הפועלים יוצא למלחמה חסרת סיכוי במערכת משומנת ורבת עוצמה כאשר באמתחתו סט גלויות ומוטיבציה. לאורך השנים מחלקים השניים מאות גלויות ברחבי ברלין, בהם הם קוראים לעם לחשוב באופן חופשי ולערער על "אמיתות" התעמולה הנאצית. לצד סיפורם, מתחקה פאלאדה אחר סיפוריהם של דמויות נוספות החיות לצד בני הזוג: רוזנטל- קשישה יהודיה החיה בסמיכות לדירתם של השניים, איש הגסטפו- קומיסר אשרייך החוקר את התיק, אנו קלוגה- מהמר כפייתי ורודף נשים הנקלע למאורעות בעל כורחו, בורק האוזן- המלשן השכונתי ועוד רבים נוספים. מגוון רחב של דמויות יום יומיות המאכלסות את רחובותיה של ברלין מציג אנשים החיים את חיי היום יום, ללא מחשבות גדולות או כמיהות מרעישות. הסתמיות בה מאופיינות מרבית הדמויות מדגישה אצל הקורא את התחושה שהאימה הטוטאליטארית איננה מתרחשת על פלנטה אחרת אלא היא אפשרות סבירה במציאות המודרנית בה אנו חיים.

הדמויות הנאציות המתוארות לאורך הספר, מצטיירות כדמויות אופורטיוניסטיות ובהמיות המנסות לנצל את הסדר החדש על מנת להעצים את כוחם החברתי. הדימוי המעוות שנוצר יוצר בקרב הקורא תחושה של בוז וסלידה, בעיקר באופן שבו מתואר השופט החוקר בחלקו האחרון של הספר. לדעתי, זוהי נקודת החולשה המרכזית של הספר וזאת משום שהוא הופך את הנאציזם לגרוטסקי ומגוחך. הפיכתם של פעילי הס.ס לחבורה של בריונים שתויים, מעוותת את המציאות ויוצרת דימוי מעוות כאילו המפלגה הנאצית איגדה חבורה של שתיינים ובטלנים שנטלו בידיהם את מושכות השלטון בעוד שלמעשה, בין חברי הס.ס ניתן היה למצוא אקדמאיים רבים, שראו בעבודתם שליחות אנושית ממדרגה הראשונה. לקורא המדושן נוח לאמץ את תיאורו של פאלאדה המרחיק את הזוועה מלב ליבה של החברה המערבית אל עבר שוליה הסהרוריים.

כתיבתו העזה של פלאדה אינה מצליחה להשאיר את הקורא באדישות נינוחה. לאורך הקריאה, חשתי שלפני יצירה ספרותית העומדת בשורה אחת עם המשפט של קפקא (בעיקר פרק 32), והאירוניות המאפיינת את כתיבתו של מיכאל בולגקוב (בספרו המשובח "הביצים הגורליות"). התיאורים הראליסטים מחד והציניות האירונית מאידך מטלטלים את הקורא בין צחוק לאימה. תיאורים אלה יוצרים מעין נדנדה של רגשות בה הקורא מטולטל מקצה אחד למשנהו. פאלאדה מצליח להעביר ולו במעט את מציאות החיים בשלטון טוטאליטרי בו אינך יודע מה ילד יום וגורלך מוטל בידיהם של אנשים שבהינף קולמוס יכולים לשלוח אותך אל מותך.

לסיכום, ספרו של פאלאדה מאפשר לקורא העברי הצצה אל עבר מציאות החיים בגרמניה של שנות המלחמה וזאת לא מתוך פריזמה יהודית. ההבנה של החיים בצל שלטון כוחני וחסר מעצורים השולט בכל תחומי החיים, מאפשרת לראות את ההתנהגות היום יומית של האוכלוסיה הגרמנית מעבר לתפיסה השבלונית של רוצחים ונרצחים. עליבותם האנושית של כלל הדמויות מדגישה שוב ושוב שאת הזוועות הגדולות מכולם לא ביצעו מנגנונים, אלא אנשים כמוני וכמוך.