דלעת מוצב אחד בלבנון יצא לאור בתקופה בה העמיק העיסוק בנסיגה מלבנון ומשמעותה. אחרי שנים של שתיקה לפתע הגיע פרץ של התעניינות בסיפורה של רצועת הביטחון הישראלית בלבנון, ששיאו הענקת אות השירות ברצועה. לצד ההכרה וההוקרה במלחמה הנסתרת העניין הציבויר הוליד כתבות מגזין בידיעות אחרונות, ראיונות עם לוחמי עבר במהדורות החדשות. בכאן 11, הגדילו לעשות והקדישו לעלילות רצועת הביטחון שתי סדרות דוקו: לבנון מלחמה בלי שם, ריחן מוצב המוות. העיתונאי חיים הר זהב הוציא את ספרו, לבנון המלחמה האבודה (הוצאה עצמית, 2020),שעורר גל של זיכרונות בקרב לוחמי עבר שפתחו את סוגר ליבם בקבוצת הפייסבוק, סיפורים מלבנון מה שקרה במוצבים.
מי משלם את מחירי הקונספציה?
הודות לקבוצות, לספרים ולסדרות עלו בי שתי מרכזיות:
- כיצד נוצרות קונספציות שמבנות מציאות חברתית, פוליטית וצבאית?
- מי משלם את המחיר של אותן תבניות חשיבה?
העיסוק בשתי השאלות הללו מוביל אותי לקרוא שתי סוגות ספרותיות במקביל. האחת, ספרות העוסקת בשאלות של אסטרטגיה ומדיניות. לרוב היא נכתבת מגובה עשרת אלפים רגל מביטה בתמונה הרחבה בלי לשים לב לפרטים. ספרות זו פותחת אפיקי חשיבה אך גם מסוכנת משום שהיא אינה רואה את האדם הבודד, היא מחפשת תהליכי עומק ומהלכים גדולים בהם האדם, הלוחם האזרח הם רק נתון סטיסטי במערכה רחבה יותר.
הסוגה השנייה, נותנת זווית אחרת לגמרי, היא נכתבת בגובה השוחה ותעלת הלחימה היא אינה מגביה את מעופה מעבר לשקי החול שבקצה העמדה. היא מספרת את סיפורם של הלוחמים שמשלמים בגופם ובנפשם את מחירה של האסטרטגיה. בכך היא מאזנת את התמונה, ומחדריה לנתונים היבשים ניחוחות של אימה, אבק שריפה וזיעת לוחמים. מעניקה צניעות וענווה למילים הגדולות שבדרך כלל נכתבות באולמות ממוזגים ובטוחים בהם הרעשים היחידים שנשמעים הם טרטורו של המזגן המתאמץ להשאיר את היושבים בנינוחות של 25 מעלות.
דלעת מאת מתי פרידמן מעניק מבט רחב למלחמה נשכחת
דלעת- מוצב אחד בלבנון (זמורה ביתן, 2016), משתייך לספרות החיילים החיים את ההחלטות הגדולות כמציאות סזיפית ויום יומית נטולת הוד והדר. במרכז הספר ניצב סיפורו של המוצב הקטן בקצה המזרחי של רכס עלי טאהר בלבנון. המוצב "דלעת" מהווה מיקרו קוסמוס לחוויית השירות בלבנון.
הספר מחולק לארבע שערים השוזרים בין תקופות זמן שונות ויוצרים יחד פסיפס מרהיב של חוויות, מחשבות ותובנות מגובה השוחה ועד לתהליכי עומק שמשנים את פני המזרח התיכון בו אנו חיים.
סיפורו של חייל מלבנון
דלעת- מחרך הירי של העמדה ועד לשיירה הממוגנת
החלק השני, מספר את סיפורו האישי של המחבר, מתי פרידמן, שהתגייס בשנת 1997 לפלוגת העורב של חטיבת הנח"ל. פרידמן שעלה ארצה מקנדה הקרירה והשלווה, מוטל לתוך מציאות מדממת וכך לצד הניסיונות להשתלב בחברה החדשה הוא ניצב מול סיטואציות מלחמתיות שחבריו מבית הספר רק ראו בסרטים. החודשים הארוכים שמתי וחבריו העבירו במוצב דלעת, היו בליל של שגרת מוצב חודר בלבנון: שמירות, מטבחים,
מארבים, כוננות עם שחר, כוננות ספיגה, ארגז אש, פינוי נפגעים, שיירות ומדי פעם הצלחה מבצעית ברמה הטקטית. מתי הוא כותב מוכשר והסיפורים האישיים שלו כתובים בצורה אמינה המצליחה להביא את הלך רוחם של חיילי החי"ר משגרת היום יום ועד לאירועי הקצה.
ארבע סמרטוטיות, מי שולט בשיח הביטחוני בישראל?
החלק השלישי, מוקדש למאבק האזרחי שהובל על ידי פעילות, ארבע אימהות. שפעלו יחדיו בסוף שנות התשעים לטובת יציאת צה"ל מלבנון. זהו סיפור מרתק על קבוצה קטנה ונחושה של כמה עשרות נשים, שהצליחו לחולל שינוי. בתחילה ראו בהן קבוצה של הזויות שלא מבינות דבר, קראו להן בשמות גנאי. אנשי צבא זחוחים ביקשו מהם בתחילה בנימוס ולאחר מכן בתקיפות לחזור לאזורי הנוחות שלהן ולהשאיר את העיסוק במלחמה לאלו שמבינים בה, גברים עטורי קרבות. אך הן לא ויתרו, הן קיימנו משמרות מחאה, נפגשו עם שרים ומובילי דעה, הפגינו בעוז והצליחו אט אט לחדור לתודעה.
אסון המסוקים שהתרחש בפברואר 1997, נתן להן רוח גבית והעביר אותן מצומת גומה למהדורות הפריים. לפתע שאלות שעד כה נדחקו לקרן
זווית טלטלו את המציאות הישראלית. למה אנחנו בלבנון? והאם המחיר שאנו משלמים כיחידים וכחברה עומד בהלימה לערך האסטרטגי של קו המוצבים המדמם?
73 ההלוויות שנערכו בתוך יומיים, השאירו את הציבור הישראלי המום. לא היה מדובר בהקזת הדם לה הוא היה מורגל במשך שנות השהיה בלבנון. ארונות הקבורה שרוכזו בשורות יצרו הד תקשורתי שזרק את ארבעת האימהות לקדמת הבמה. מצומת מחנה גיבור בקריית שמונה לאולפני החדשות וכותרות העיתונים. סיפורן התאים לציבור הישראלי שחפץ במזרח תיכון חדש, שרצה חו"ל ולא מוצבים מדממים הצופים לצפון.
מכוננות עם שחר להילוך מהורהר על גדות הליטני
החלק הרביעי של הספר, עוסק בחוויותיו של פרידמן לאחר שחרורו בשנת 1999. הוא מספר את סיפור שנתו האחרונה של מוצב דלעת.
את הפינוי המהיר בסוף מאי 2000, את הדרמה של יום הפינוי ועלייתו לשמימה של המוצב שסימל עבור פרידמן נקודת ציון מהותית בביוגרפיה האישית. על אף שדלעת נמחה מהעולם, מקומו בחייו האישיים לא מש. פרידמן מחליט לסגור מעגל וכך שנתיים לאחר היציאה מלבנון בשנת
2002 הוא שב לרצועת הביטחון אך הפעם לא כלוחם אלא כתייר. הודות לדרכונו הקנדי הוא נכנס לארץ הארזים. במשך שבועות ארוכים הוא שוטט בין רחובותיה של ביירות, צידון והעיירה השיעית נבטיה. השיבה המחודשת למרחבי הלחימה כתייר שאינו נושא עימו אפוד וקסדה,
נותנת מבט מרתק בכל הקשור לעיבוד מחודש של חוויות הלחימה.
חיילי כל העולם התאחדו
היכולת של פרידמן לספר את סיפורו תוך התכתבות מתמדת בין הממד האישי לממד החברתי יוצרת חוויה קריאה ייחודית. במיומנות רבה הוא מצליח לתאר את מחשבותיו של החייל בעמדה, אותו חי"רניק שסיפורו עובר כחוט השני בין מלחמות. כתייר המבקר באתרי קרבות או כעיתונאי הצופה על ההתרחשויות מהצד.
בנוסף לנקודות המבט השונות שהוא מביא לאורך הספר, פרידמן מגביה עוף ומחבר את ההתמודדות האישית שלו כחייל עם שרשת הדורות של לוחמים שלחמו לאורך המאה העשרים בתעלות לחימה ארוכות ומפותלות. לא משנה אם קו המוצבים מונח אי שם בקווי החפירות בפלנדריה שבצרפת, בבסטון שבבלגיה או בקו המוצבים באפגניסטן. סיפורו של החייל הצעיר המונח בתעלה אל מול אויב שהוא מכיר אך בקושי, חוצה תרבויות ושנים יוצר מרחב מרגש ומצמרר שעבורי היה מטלטל.
המלחמה עוברת משדות הקטל לרשתות החברתיות
מעבר לחוויה האישית והחברתית אותה מצליח הספר להעביר בצורה מדויקת, בין דפיו מונחת תפיסה הרואה בלחימה הסזיפית ברצועת הביטחון את המעבר ממלחמות המאה ה-20, למלחמות של המאה ה-21. את אוגדות השריון המסתערות וגדודי החי"ר הנעים במקביל החליפו עימותים צבאיים שלא עברו את רמת הפלוגה. אירועי מיקרו שהגיבורים המרכזיים בהם הם חיילי המחלקה או הצוות שנתקלו מטווח קצר בחוליות גרילה התוקפות בהפתעה. פרידמן טוען שהשוני אינו טמון רק בהיקפי המסגרות הלוחמות אלא בהדהוד התקשורתי ובממד החברתי-תרבותי שהעימות מקבל. קרבות חסרי חשיבות מבחינה אסטרטגית חודרים לתודעה הודות לביום מוצלח והכרה בכוחה של התקשורת לחולל דרמה. כך צילומי שיירות האספקה המותקפות , נעיצת הדגל בסוללות מוצב דלעת בשנת 1995, או שיירות הצועדים לקו המוצבים במאי 2000 הם אימג'ים שכוחם רב מהממד ההיסטורי שלהם. זו המלחמה על התודעה שניצניה נראו בלבנן אך כיום אנו נמצאים בעיצומה מעזה ועד
לאפגניסטן.
לבנון כנקודת תפנית בפני המלחמה
ניתוחו של פרידמן מראה כיצד לבנון מסמלת את שינויו של שדה המערכה הן ברמה הצבאית והן ברמה השיווקית. בסופו של דבר אף פעם בהיסטוריה המלחמה לא עמדה כמטרה בזכות עצמה, היא בסך עוד אפיק להשגת מטרות. כיום בעידן הטכנולוגי בו כל לוחם הוא כתב חדשות בפוטנציה, הזירה מתרחבת ומשתנה. סרטון אחד ביוטיוב, שווה באפקט הציבורי שלו יותר מקרב אוגדתי. קשה לתפוס את זה, אך משטרי הרודנים במזרח התיכון שנפלו זה אחר זה ב"אביב הערבי" שהתרחש בקיץ 2012, התמוטטו בשל הרשתות החברתיות והסיפור שסיפרו המפגינים ומעט בשל הלחץ הצבאי שהיה קלוש יחסית לכוחם. קבוצות הפייסבוק והתיעוד הרציף בערוצי הטלגרם הן אלו שחרצו את גורלו של מובארק ושלחו אותו לסיים את ימיו מאחורי סוגר ובריח. מאות ההרוגים אכן שילמו את מחיר המהפכה אך יחסית למהפכות שהתחוללו בטרם הרשתות החברתיות זהו מחיר זעום.
דלעת מוצב בלבנון, משלב בין סיפור אישי לסיפורו של דור לוחמים שכמעט ונשכח. הוא רצוף בתובנות בדבר זרמי העומק המשנים את פניה של החברה בישראל ושל המציאות הבינלאומית. נשבתי בקסמו מהעמוד הראשון ותחושת ההתפעמות שלי הלכה וגדלה ככל שהפרקים חלפו.
שמחתי מאוד לראות שהספר זכה בפרס יצחק שדה לספרות צבאית לשנת 2017, אין לי ספק שהוא ראוי לו. אני חושב שזהו ספר חובה לכל מי
שמתעניין בימיו של צה"ל בלבנון, בחייהם של חיילי החי"ר הנמצאים עמוק בתעלות הלחימה ובסיפורה של החברה ישראלית שאינה שוקטת על ספריה. לא בכדי הספר מהווה חלק מספרות החובה בקורס מ"פ חי"ר של זרוע היבשה, לרשימת ספרות החובה בקורס לחץ כאן
הספר ראה אור לראשונה בשפה האנגלית תחת השם,PUMPKINFLOWERS, והוכתר לאחד מעשרת הספרים הטובים של שנת 2016 על ידי אמזון.
