הספרות העברית משנה את פניה- תהליך מתמשך בן חמישה עשורים
הייתה תקופה בה הספרות העברית ניסתה למתג את עצמה כ"תרבות גבוה", הסופרים השתמשו במילים מלאות עוצמה ורגש הלקוחות מעולם התנ"ך והספרות הרבנית, התיאורים היו ארוכים ומפורטים והמטאפורות וההקשרים האסוציאטיביים היו סבוכים ומורכבים. מתוך כך קריאתם של ספרים לא הייתה דבר שנעשה כלאחר יד, אלא היה זהו רגע תרבותי שהצריך התכווננות נפשית ואינטלקטואלית. אי שם בשנות השבעים עם כתיבם של דן בן אמוץ ואחרים החל המפנה, שפת הדיבור החלה לחדור לפנתיאון הספרותי ולהשיב לקרבו חיות ורעננות. אירועים יום יומיים המתוארים בשפה לא תקנית המאפיינת את חברת המהגרים הישראלית הבליחו מבעד לדפים סודקים את הדרת הכבוד של העולם הספרותי. במשך שלושים שנה פילסה שפת הרחוב את דרכה משוליה המודחקים של היצירה העברית לזרם המרכזי של התרבות העברית. מעולמם של הוצאות ספרים זניחות להוצאות הקנוניות של 'עם עובד' ו'כתר'. שיאו של המפנה התחולל עם זכיית ספריהם של שרה שילה,
"שום גמדים לא יבואו" (עם עובד,2005) וספרו של
דודי בוסי,"הירח ירוק בוואדי" (עם עובד, 2000) בפרסים יוקרתיים שעד כה ניתנו ליצירות "תקניות" בלבד.
בגדד הקטנה בקצה רמת גן- סיפורה של קהילת מהגרים
ספרו של דודי בוסי, "אמא מתגעגעת למילים" (כתר, 2006) ,משתייך לקבוצה ספרותית זו המקרבת את הקורא לחיי היום יום המאופיינים בשפה, במקצב ובחלומות הנטועים עמוק בשגרת חייהם של אנשים רגילים. בספרו מגולל בוסי את סיפורה של משפחה קטנה החיה במובלעת העירקית השוכנת בפאתי רמת גן. הספר מתואר משלוש נקודות מבט. האב, רחמים, בעל בית קפה מסורתי ברמת גן. האם, נזימה, עקרת בית החווה בדידות רבה. ובנם היחיד עובדיה. ההחלפה המתמדת בין שלושת נקודות המבט של הגיבורים מאפשרת לקורא לראות כיצד "המציאות האובייקטיבית" משתנה כאשר משנים את נקודות המבט.
בכישרון יוצא דופן מצליח בוסי להתחקות אחר שפתם הייחודית של הדמויות השומרות על האותנטיות שלהן לכל אורכו של הסיפור. כך האב רחמים שחיכה שנים ארוכות להולדת בנו, פורק את תסכולו מכך שבנו יחידו נמשך לתנועת הנוער השומר הצעיר ולא לחלל בית הכנסת.
זה בן שלא מכבד את אבא שלו. איפה נשמע דבר כזה? מה בסך הכול אני מבקש ממנו, להעביר אתי שעתיים בשבוע בבית כינסת? כל השבוע אני עובד ב"מפגש". לא רואה הבית ולא רואה הילד שלי. ואללה, נזימה, מיום ראשון בבוקר אני מחכה לערב שבת. זה הערב היחידי שאני רואה אותו ער, ולא במיטה. זה היה כבוד בשבילי לקחת הבן שלי לבית כינסת. כולם מביאים הבנים שלהם שמה, ורק אני בא לבד. לבד, לבד, נזימה, איזה בושה. איזה חינוך נתת לו? פינק אותו יותר מדי….קיללו אותי ההורים שלך, יימח שמם וזכרם. מאז לקחתי אותך בידיים שלי לא ראיתי רגע של נחת…עשו לי מנחוס בחיים. ינעל אללה, אני עוזב הדת, לא מתאים לי הדת!
(עמ' 152).
סופו של מכבש הזהויות והחיפוש אחר האותנטיות
כדרכו בוסי איננו מסתפק בסיפורם האישי של גיבוריו, כתיבתו מאופיינת ברגישות חברתית הפותחת פתח לקשיי הקליטה של עולי ארצות האיסלם בישראל. היחס האמביוולנטי לחברה הערבית ממנה באו, תחושת ההדרה מהתרבות הציבורית שעוצבה על טהרת זהותם הישראליתאשכנזית של תנועת העבודה, הקיפוח, ההתנשאות והמכבש התרבותי. היבטים אלו זוכים להתייחסות לכל אורכו של הספר, המהווה כתב אשמה כנגד ההגמוניה הציונית. כזו שבחרה ליצור קפיצה נחשונית בין התנ"ך לפלמ"ח בעודה מוחקת אלפי שנות יצירה יהודית. החל מספרות האידיש ועד לשירה ערבית המשלבת ניבים יהודים עם מנגינות ערביות עממיות.
המילים האחרונות שייצאו לה מהפה היו, 'אם הציונים לא אהבו אותנו, אז למה אמרו לנו לבוא לפה? ואללה, עובדיה, אלה היו המילים האחרונות שלה. איך שאמרה את זה עצמה את העיניים. חמישים שנה זה ישב לה על הלב, חמישים שנה עובדיה, בשבילי עירק הייתה בית, ישראל זאת הגולה (עמ' 232).
בעוד דור ההורים נאלץ לחכות עד לערש דווי על מנת לבטא את תסכולו, עובדיה שכבר נולד בארץ הקודש מדבר בעוז את תחושות הקיפוח. בן הדור השני לא מסתיר את אכזבתו מתהליך ההיטמעות הכושל שלו ושל הוריו. הוא חש מרומה מכך שלמרות שהתכחש להוריו ומורשתם ולאחר מכן עבר את המסלול לישראליות: תנועת נוער, שירות בסיירת צנחנים, קורס קצינים, לחימה עיקשת בלבנון ועזה. הוא עדיין נשאר זר ומנוכר, כזה שאינו נחשב "אחד משלנו", אחד שלא עובר סלקציה במועדונים בגלל עורו השחום ומבטאו הזר. תחושת הזרות יוצרת קרע בינו לבין החברה שראה בה בית. תחושת הזרות לוקחת אותו הרחק אל עבר הכרך הברלינאי. שם הוא מקים רשת חנויות נעליים שמבוססת על רעיון עיסקי המבוסס על תחושת האשמה הגרמנית. למרות הצלחתו תחושת הזרות לא משה ממנו. פלירטוטים קצרים וערמות של כסף לא מצליחות להוריד ממנו את תחושת חוסר השייכות. גם במרחב הקוסמופולטי של ברלין הוא ממשיך להיות זר, קריקטורה שנוח להתבשם בה אך בהחלט לא חלק מהזרם המרכזי. באופן אירוני רק לאחר מסע ארוך של חיפושים ולבטים הוא מוצא את השקט בו הוא חפץ בנגינת עוד שמאפשרת לשרשרת הדורות לחדור מבעד לשכבת ציניות שפותחה על ידו לאורך השנים.
בוסי מבקר בנחרצות את מכבש הזהויות שהפעילה האידיאולוגיה הציונית בשנות הארבעים והחמישים. פעם אחר פעם הוא מראה שלמרות שהאידיאולוגיה המפאינ"קית ירדה מגדולתה עדיין הדחקת הזהויות מתקיימת בחברה הישראלית במלוא עוזה. פעם בשם הליברליות ופעם בשם הציונות. האידיאולוגיות משתנות אך מלאכת ההשתקה וההדחקה ממשיכות להתקיים במלוא עוזן. למרות הביקורת הרבה מבין הדפים מגיחה תקווה הן ליוצאי אירופה והן ליוצאי ארצות האסלאם, תקווה זו יכולה להרים את ראשה רק אם נצליח להתעלות מעל הגדרות בינאריות של נאורות ופרימיטיביות, תרבות גבוה ותרבות נמוכה. כך מבעד למציאות הישראלית המדממת מבין חשכת הפיגועים של ראשית שנות האלפיים, מביא המחבר קולות נוספים שמבטאים תקווה.
ספרות המתעלה מעל לקלישאות וסטראוטיפים
על אף השפה הקולחת והעשירה ספרו של דודי בוסי איננו קל לקריאה, האומללות וחוסר האונים הנגלים לאורך הדפים גרמו לי לא פעם לנוע בחוסר נוחות. לכל אורכה של הקריאה חשתי בתסכולם ובמרירותם של הדמויות התקועות במידה רבה בתפקידים החברתיים שניתנו להם. האם הכנועה החפצה להשביע את רצון סביבתה, האב השתלטן המשועבד לכבודו והבן עובדיה המונע על ידי נקמנות הרסנית. למרות תקיעותן התיאורים לאורכו של הספר אינם נופלים לקלישאות ולכן הדמויות אינן חד ממדיות אלא עגולות ועשירות. שתלטנותו של האב נגדעת לא פעם בפרץ של רגשנות וכניעותה של האם נפסקת פעמים בפרץ של אסרטיביות שאולי אינן מתאימות להגדרות של שחרור מגדרי אך בהחלט מבטאות יכולת לביצוע שינוי מתוך המציאות הקיימת. ההימנעות מקיבעון הן בדמויות והן בעלילה הופכים את הספר לחוויה ספרותית מרגשת המשלבת בין ביקורת חברתית לבין כתיבה קולחת ועשירה החושפת דרמה אנושית במיטבה.
דודי בוסי, אמא מתגעגעת למילים, כתר 2006, 267 עמ'
