 |
| חייל טוב- בעז נוימן |
ניחוחות מלחמה באוויר מחזירים אותי עשרים שנה אחורה, לרחבת בית החייל בירושלים. קוראים בשמי ואני נישא מהבועה הירושלמית אל עבר הלא נודע. מתגייס ומשם לארבע שנים שרובם עברו עלי באיו"ש. אחרי הנסיגה בשנת 2000 לבנון כבר הייתה רחוקה כמו חלום רחוק. לעומת זאת הסמטאות, הבתים הממולכדים, מכוניות התופת והמרדף היום יומי אחר טרוריסטים הפכו לסיפור מעצב עבור דור של לוחמים. מידת העיצוב של אותם ימים בלתי ניתנת לשיעור. בדיבור, באינסטינקטים, במחשבות ובפחדים. במציאות הישראלית לכל דור יש את הסיפור שלו, הדור שלי עוצב באינתיפאדה השניה ודורו של בועז נוימן עוצב בראשונה.
בועז נוימן לא רק היסטוריון
באחד מטיולי הבוקר שלי צץ לנגד עיני מונח מעל הפח הספר, חייל טוב (עמודים לספרות- זמורה ביתן,2001) מאת בועז נוימן הכרתי כהיסטוריון שעסק בנאציזם ובהיסטוריה של גרמניה בואכה מלחמת העולם השנייה. מותו בגיל צעיר ממחלת הסרטן בגיל 43 סתם את הגולל על עבודתו המחקרית הענפה שהייתה מרתקת ונגישה לקהלים נרחבים הודות להרצאותיו באוניברסיטה המשודרת. לעומת ספריו המחקריים ספרו ,חייל טוב, עוסק בחוויותיו האישיות כחייל צעיר שהתגייס בסוף שנות השמונים לחיל השריון.
כתיבתו של בועז נוימן מתאפיינת בריאליזם שאינו עושה הנחות לאיש. בכנות מפתיעה הוא כותב על רגעי ההלם שתקפו אותו עם הגעתו לבקו"ם ולאחר מכן לבסיס השריון בדרום. תחושת הבדידות, האדמה הבוערת מתחת לרגליו והחיפוש אחר רגע של שקט, רגע אישי בתוך ההמולה הצבאית. פערי המעמדות בין וותיקים לצעירים מעצבים את עולמו וכך כמו במחנה כליאה גדול הולכת ונוצרת תת תרבות עבריינית שבינה לבין המילים הגדולות, צבא הגנה לישראל, הפער הוא עצום. התחברתי מאוד לסיפורים הללו, ובעיקר לעולם האסוציאטיבי של בועז נוימן המשותף גם לי. כמוהו גם אני חשתי במחנה הטירונים כמו אסיר שהושלך לגורלו. מנסה לחפש לשווא את ההיגיון הפנימי במעמדות, בפקודות ובמעשים שאין להם תכלית ברורה.
 |
| טנק מרכבה 2 |
בועז נוימן גבר צעיר מפלס את דרכו לעולם המבוגרים
כחיילים רבים בסוף שנות השמונים וראשית שנות התשעים, בועז נוימן חילק את שירותו בין לבנון לבין רצועת עזה. בשונה מחבריו הוא כמעט ולא שירת ברצועת הביטחון אך תחושת הכאוס והחיפוש אחר אויב שלא נראה בעין מורגשת בין דפי הספר. שירותו בעזה מראה את הרצון של הצבא לחולל תפנית והכרעה במערכה אליה לא הורגל. כך בין מרדף אחר ילדים הזורקים אבנים, חיפושים חסרי תכלית בבתי אזרחים ומחיקת כתובות נאצה. חיילי השיריון זועז נוימן נמנה עימהם הופכים ממכונות מלחמה לשחקנים במשחק שוטרים וגנבים בינות לסימטאות מחנות הפליטים.
הסיפור שמספר בועז נוימן הוא סיפורו של דור, אין בו את להט הניצחון של מלחמת "ששת הימים" את תחושת המחויבות של "מלחמת יום כיפור" או את הרצון למגר טרור ב"מלחמת לבנון הראשונה". המלחמות של בועז נוימן הן מלחמות בין סמטאות אל מול אוכלוסייה אזרחית אל מול אויב בלתי נראה בלבנון. אך בעיקר הוא נצרך להפנות את כישורי השרידות שלו אל מול גלים של טסטוסטרון גברי שגועש בפלוגה המבצעית בה שירת. גלים שאיימו למשוך למצולות צעירים וותיקים. חונקים את נעוריהם ומנקזים אותם לאימה מזוככת שפעם מתפרצת זו על זה ופעם על האויב הממשי והמדומיין שמחכה מעבר לפינה. התמונות המתוארות בספר הן קשות לעיכול, הציניות שמסגל הכותב על מנת לשרוד עולה על גדותיה. אך לכל אורך הקריאה חשתי חמלה רבה לבועז נוימן הצעיר, לעולמו הפנימי המתנגש במציאות ולתחושת הבדידות והנתק מהעולם האזרחי. פלנטה אחרת בה הוא צריך להתנהל, לשרוד ולהעביר את ימיו עד השחרור המיוחל.
 |
| זובור צה"לי |
נורמות שצריכות תיקון
לסיכום בועז נוימן לא היה רק היסטוריון בעל אמירה שראוי לקרוא את דעותיו, אלא גם סופר מוכשר שמצליח לתאר מכלי ראשון את חווית שירותו הצבאית שהלכה ושקעה ככל שהימים חלפו. חייל טוב אינו מתאים כמתנה למתגייסים טריים שעוד תקוות השירות המשמעותי נסוכה על פניהם, אך לאלו שכבר סיימו את השירות וחפצים במבט ציני שאינו חומל זהו ספר משמעותי.
בימים בהם התותחים רועמים ואנו נקראים שוב לדגל יש בספר, חייל טוב, קריאת השכמה על המחירים שאנו משלמים בעבור החירות שאנו רוצים לנחול ולהנחיל. אני לא בטוח שעסקת החבילה הזו היא הכרח המציאות, יש כאן עניינים רבים של נורמות ושל ערכים מתנגשים שעוד אפשר לשנות ולתקן, אך לבנתיים הפער בין ההצהרות והטקסים לבין המציאות אינו נותן מנוח, ונראה שעל אף שהספר מספר על חוויות מלפני שלושים שנה עדיין ישנה עוד דרך ארוכה לשינוי המיוחל. על כך יעידו התמונות ממאבקיו של הפיקוד עם הפלוגות הוותיקות במערך השדה. מאבק שלא תם כבר עשרות בשנים משאיר אחריו נפשות מצולקות שמחפשות את דרכם בין השמירות למטבחים.
בועז נוימן, חייל טוב, עמודים לספרות עברית- זמורה ביתן, 2001, 197 עמ'
