לפני שהתגייסתי לצה"ל ביקרתי מספר פעמים אצל
חברים שהתגוררו בהתנחלויות בעוטף ירושלים (תקוע, גוש עציון, אפרת) אולם יחד עם זאת השטחים נדמו בעיני לארץ הנמצאת
מעבר להרי החושך הנידונה בעיקר בחדשות ובעלוני פרשת השבוע. לעומת זאת לאחר גיוסי המרחבים
שבין באר שבע לעפולה הנחתכים בציר 60 המפורסם הפכו עבורי למעין ביתי שני. כמו סוקר
מדופלם של הלשכה המרכזית לסטיסטיקה ביקרתי במאות דירות בעשרות ישובים שונים, סקרתי
רכבים והתהלכתי בסימטאות ובמטעים. המוצבים הצה"לים היו על פי רוב בסמיכות
לישובים יהודים בהם ערכנו קניות, שתינו כוס תה מהבילה בלילה קר ונקלענו לשיחות
ליליות עם תורני השמירות המשועממים. זכורה לי בעיקר החווה של אברי השוכנת באחת הגבעות הסובבות את הישוב איתמר. בית עץ מהמם
המשקיף על הנוף, דיר עזים וערוגות אורגניות, סוסים צוהלים דוהרים על הגבעות, אוויר
נקי שקורע את הריאה ומרחבים שלא נגמרים. בקיצור פסטורליה שנוסעים עבורה חצי
עולם על מנת להיטמע בתוכה. את הנינוחות והחיבור לטבע גדעו מערום הנשקים המוצב בצד
החדר,הרכב הצבאי המשוריין הניצב על שביל הפטרולים ובית משפחת שבו השרוף הממוקם
בישוב הסמוך המהווה מעין תזכורת למאבק האלים הניטש באזור.אהבנו להימלט לבית העץ של
אברי רן ולהתנתק מהמציאות, לקשור שיחה עם הנשמות האבודות שהתגלגלו לגבעה החשופה אי
שם ליד איתמר. בדיעבד הגבעה הייתה מרחב מנותק שמכיל בתוכו ניגודיות בלתי נתפסת של
שלווה פסטורלית מחד ומוצב קדמי הערוך בכל
עת למתקפה מאידך. על אף מרחק הזמן אני עדיין יכול לחוש את ריח העץ, לראות בעיני
רוחי את הלהבות המשתוללות בקמין ולשמוע את הרוח המייללת. הזיכרונות הללו התעוררו
בי ביתר שאת עם קריאת ספרו המשובח של אסף גברון, הגבעה (ידיעות אחרונות,
2013).
חברים שהתגוררו בהתנחלויות בעוטף ירושלים (תקוע, גוש עציון, אפרת) אולם יחד עם זאת השטחים נדמו בעיני לארץ הנמצאת
מעבר להרי החושך הנידונה בעיקר בחדשות ובעלוני פרשת השבוע. לעומת זאת לאחר גיוסי המרחבים
שבין באר שבע לעפולה הנחתכים בציר 60 המפורסם הפכו עבורי למעין ביתי שני. כמו סוקר
מדופלם של הלשכה המרכזית לסטיסטיקה ביקרתי במאות דירות בעשרות ישובים שונים, סקרתי
רכבים והתהלכתי בסימטאות ובמטעים. המוצבים הצה"לים היו על פי רוב בסמיכות
לישובים יהודים בהם ערכנו קניות, שתינו כוס תה מהבילה בלילה קר ונקלענו לשיחות
ליליות עם תורני השמירות המשועממים. זכורה לי בעיקר החווה של אברי השוכנת באחת הגבעות הסובבות את הישוב איתמר. בית עץ מהמם
המשקיף על הנוף, דיר עזים וערוגות אורגניות, סוסים צוהלים דוהרים על הגבעות, אוויר
נקי שקורע את הריאה ומרחבים שלא נגמרים. בקיצור פסטורליה שנוסעים עבורה חצי
עולם על מנת להיטמע בתוכה. את הנינוחות והחיבור לטבע גדעו מערום הנשקים המוצב בצד
החדר,הרכב הצבאי המשוריין הניצב על שביל הפטרולים ובית משפחת שבו השרוף הממוקם
בישוב הסמוך המהווה מעין תזכורת למאבק האלים הניטש באזור.אהבנו להימלט לבית העץ של
אברי רן ולהתנתק מהמציאות, לקשור שיחה עם הנשמות האבודות שהתגלגלו לגבעה החשופה אי
שם ליד איתמר. בדיעבד הגבעה הייתה מרחב מנותק שמכיל בתוכו ניגודיות בלתי נתפסת של
שלווה פסטורלית מחד ומוצב קדמי הערוך בכל
עת למתקפה מאידך. על אף מרחק הזמן אני עדיין יכול לחוש את ריח העץ, לראות בעיני
רוחי את הלהבות המשתוללות בקמין ולשמוע את הרוח המייללת. הזיכרונות הללו התעוררו
בי ביתר שאת עם קריאת ספרו המשובח של אסף גברון, הגבעה (ידיעות אחרונות,
2013).
בספרו "הגבעה" מגולל גברון את סיפורה של
מעלה חרמש ג', התנחלות דימיונית הנמצאת בשיפולי מדבר יהודה. לגבעה המבודדת נסחפות
בזו אחר זו שלל דמויות הקובעות בה את ביתם. בינות לקרוואנים, השבילים הבוצייים,
בית הכנסת המאולתר, מגדל המים ומגורי החיילים נרקמים לאיטם סיפורים אנושיים
הפותחים בפני הקורא צוהר לפינות עלומות של החברה הישראלית. הספר מצליח לחדור מבעד
לסטריוטיפים ולדון בשאלות מרתקות של זהות המתעצבת בתוך חברה קטנה ומסוגרת כפי שזו
נרקמת לה מעלה חרמש ג'. בחלק מהמקרים גברון לוקח את הקוראים במנהרת הזמן ופותח
פרקים בהיסטוריה האישית של הגיבורים. השזירה בין סיפורי העבר לסיפורי ההווה הופכים
את הקריאה לחוויה מרתקת של גילוי, באמצעותה הדמויות הולכות ונבנות. צורת הכתיבה
וההתייחסות למתח שבין היחיד לקבוצה הסגורה הזכיר לי במידה רבה את ספרו המשובח של
אסף ענברי, הביתה (ידיעות אחרונות 2009), אשר אף הוא סוקר חברה סגורה
המתקיימת בכסות אידיאליסטית, ויוצרת מערכת יחסים מורכבת בין היחיד לכלל. קריאה
משווה בין השניים יכולה להראות מגמה חדשה בספרות הישראלית, הבוחנת במבט מעין
אוביקטיבי את התפתחותן של קהילות תוך הליכה על התפר שבין הממד האישי והציבורי.
מעלה חרמש ג', התנחלות דימיונית הנמצאת בשיפולי מדבר יהודה. לגבעה המבודדת נסחפות
בזו אחר זו שלל דמויות הקובעות בה את ביתם. בינות לקרוואנים, השבילים הבוצייים,
בית הכנסת המאולתר, מגדל המים ומגורי החיילים נרקמים לאיטם סיפורים אנושיים
הפותחים בפני הקורא צוהר לפינות עלומות של החברה הישראלית. הספר מצליח לחדור מבעד
לסטריוטיפים ולדון בשאלות מרתקות של זהות המתעצבת בתוך חברה קטנה ומסוגרת כפי שזו
נרקמת לה מעלה חרמש ג'. בחלק מהמקרים גברון לוקח את הקוראים במנהרת הזמן ופותח
פרקים בהיסטוריה האישית של הגיבורים. השזירה בין סיפורי העבר לסיפורי ההווה הופכים
את הקריאה לחוויה מרתקת של גילוי, באמצעותה הדמויות הולכות ונבנות. צורת הכתיבה
וההתייחסות למתח שבין היחיד לקבוצה הסגורה הזכיר לי במידה רבה את ספרו המשובח של
אסף ענברי, הביתה (ידיעות אחרונות 2009), אשר אף הוא סוקר חברה סגורה
המתקיימת בכסות אידיאליסטית, ויוצרת מערכת יחסים מורכבת בין היחיד לכלל. קריאה
משווה בין השניים יכולה להראות מגמה חדשה בספרות הישראלית, הבוחנת במבט מעין
אוביקטיבי את התפתחותן של קהילות תוך הליכה על התפר שבין הממד האישי והציבורי.
לאורך הספר גברון מנצל את יכולותיו העיתונאיות ונראה
שבבסיס הכתיבה ניצב תחקיר מעמיק המצליח לאתר ניואנסים עמוקים בהווית החיים של חיי
המתיישבים. ההתחקות המדוייקת אחר צורת הדיבור, המחוות והלבוש מקנים לספר ממד
אותנטי עד לכדי כך שלאורך הקריאה חשתי שאני צופה בסרט תיעודי. יחד עם זאת בשל
ריבוי הדמויות המרכיבות את הסיפור חלקן נשארות מוצללות וחסרות, דבר משאיר תחושה של
החמצה בתום הקריאה.
שבבסיס הכתיבה ניצב תחקיר מעמיק המצליח לאתר ניואנסים עמוקים בהווית החיים של חיי
המתיישבים. ההתחקות המדוייקת אחר צורת הדיבור, המחוות והלבוש מקנים לספר ממד
אותנטי עד לכדי כך שלאורך הקריאה חשתי שאני צופה בסרט תיעודי. יחד עם זאת בשל
ריבוי הדמויות המרכיבות את הסיפור חלקן נשארות מוצללות וחסרות, דבר משאיר תחושה של
החמצה בתום הקריאה.
בצד העלילה האנושית ספרו של גברון מתאר את הכאוס
המינהלי השורר בשטחים, בו יד ימין לא יודעת מה עושה יד שמאל (פעמים בשוגג ופעמים
בזדון). לאורך הספר עולה התחושה שהגבעה פיתחה בקרב המתיישבים יכולות יהודיות גלותיות
של התחמקות מהפריץ. וכך בפלפולי הבנות, בעיניים צוחקות ובחצי חיוך הולך ונבנה לו
יישוב המשאיר מאחור מושגים של מינהל תקין,חוק וטאבו.
המינהלי השורר בשטחים, בו יד ימין לא יודעת מה עושה יד שמאל (פעמים בשוגג ופעמים
בזדון). לאורך הספר עולה התחושה שהגבעה פיתחה בקרב המתיישבים יכולות יהודיות גלותיות
של התחמקות מהפריץ. וכך בפלפולי הבנות, בעיניים צוחקות ובחצי חיוך הולך ונבנה לו
יישוב המשאיר מאחור מושגים של מינהל תקין,חוק וטאבו.
על אף שגברון לא גדל בציונות הדתית או בגבעות
המוריקות של יהודה ושומרון, הוא מצליח לתאר בספרו את החברה הגרה בהם בצורה ראויה
לציון. וזאת ללא שיפוטיות ערכית אלא מתוך מבט אנושי מפוכח המספר את סיפורן של נשמות הנפגשות בגבעה קטנה השוכנת אי שם בין כרמים ואדמות
טרשים. לסיכום, הגבעה הינו ספר משובח המעורר את בלוטות החשק לקריאה נוספת מיצירותיו
של גברון המסתמן כסופר רגיש וחכם המצליח
לתאר ניואנסים חמקמקים בשפה נהירה ונגישה.
המוריקות של יהודה ושומרון, הוא מצליח לתאר בספרו את החברה הגרה בהם בצורה ראויה
לציון. וזאת ללא שיפוטיות ערכית אלא מתוך מבט אנושי מפוכח המספר את סיפורן של נשמות הנפגשות בגבעה קטנה השוכנת אי שם בין כרמים ואדמות
טרשים. לסיכום, הגבעה הינו ספר משובח המעורר את בלוטות החשק לקריאה נוספת מיצירותיו
של גברון המסתמן כסופר רגיש וחכם המצליח
לתאר ניואנסים חמקמקים בשפה נהירה ונגישה.
אסף גברון, הגבעה, ידיעות אחרונות, 2013, 430 עמ'
