אריאל צבר- גן העדן של אבי, שוקן 2009

מאת:

אברהם אייזן – בעל תואר מוסמך במדיניות ציבורית מהאוניברסיטה העברית.  בוגר בית הספר תפנית בייעוץ ארגוני. בעל 15 שנות ניסיון בניהול והובלת פרויקטים חוצי מגזרים

אברהם-אייזן.png
23671634_6796195

שתפו את הפוסט:


כשהייתי בכיתה ג' נסגר בית הספר השכונתי בו למדתי,
 בעקבות זאת נאלצתי לצאת מהשכונה ולהסחב
באוטובוסים לבית ספר "דוגמא עוזיאל" ששכן בסמיכות לשוק מחנה יהודה
בירושלים.  היציאה מהאזור המוכר הובילה לכך
שלפתע הכרתי ילדים שלא היו חלק מנוף שכונת ילדותי: היו בינהם ילדי שמנת המשתייכים
לאצולה הירושלמית המתגוררת בשכונות טלביה ורחביה וילדים למשפחות מעוטות יכולת
שהתגוררו בסימטאות הקרובות לשוק הססגוני של שכונת מחנה יהודה. ערב רב של ילדים
רועשים וגועשים המייצגים את הפסיפס הצבעוני 
של עיר קולטת עליה, על פי רוב לא הרגשתי בהבדלים ביננו, עד לכיתה ז' עת
החלה עונת הבר מיצוות. באירועים אלו נפתחו בפני תרבויות שלא הכרתי: שירים בפרסית,
מוזיקת מועדונים ומעל הכל להקה שביצעה ריקודים ושירים בכורדית. על אף  מרחק השנים, אני עדיין זוכר את ההתרגשות שאחזה
בי עת שמעתי לראשונה את קולו הייחודי של ה"זורנה" החליל הכורדי המלווה
בתוף רועים גדול. הריקודים שלוו לתיפוף היו נראים לי כאחוזי כישוף, מעין שמחה שלא
ראיתי מעודי. לאחר מכן קניתי לי כמה קסטות של מוזיקה כורדית באחת מחנויות הקסטות
בשוק, ומצאתי את עצמי מזמזם "דללה דללה". השנים חלפו והחוויה התעמעמה,
עד לפני כחודשיים, כשקראתי את ספרו המיוחד של אריאל צבר, "גן
העדן של האבי"
(שוקן,2009).
אריאל צבר הוא עיתונאי אמריקאי בן לאב כורדי-יהודי,
יונה צבר, אשר התגלגל מכפר נידח בכורדיסטאן  לשכונת הקטמונים בירושלים ומשם פילס את דרכו עד
למעמד של פרופסור בכיר לארמית באוניברסיטת
UCLA שבלוס-אנג'לס,
קליפורניה. הספר הוא מסע גילוי בו הבן הסורר והמורד יוצא לגלות את מחוזוות ילדותו
של אביו, מסע הגילוי יוצר מעין גשר בין תרבותי בין הבן השקוע בתרבות המערב לבין
האב הנטוע עמוקות בכפר ילדותו השוכן  אי שם
בהרי כורדיסטאן הרחוקים שנות אור משדרות הדקלים הנוצצות של לוס-אנג'לס. ביד אומן
מצליח צבר  לתאר לקורא בן ימנו את מחוזות
הילדות של אביו בהם יהודים מוסלמים ונוצרים חיים יחדיו במרומי ההרים, מתפרנסים
מחקלאות וממסחר זעיר. עולם בו הנהר הקרוב  מהווה את קצה גבול עולמם הפיזי אך ראשיהם
מסוחררים בסיפורים על שדים ורוחות ששמותיהם נלחשים כאשר הכפר מתכסה בעלטה מבעיתה
עם רדת הליל.
בחלק השני של הספר מתאר צבר, את עקירתה של משפחת
אביו מהכפר זאכו שבכורדיסטאן והגירתה למדינת ישראל הצעירה, שזה עתה הוכרזה.  ההלם התרבותי שבני המשפחה חווים עם הגעתם לחברה  המעלה על נס אתוסים חילונים עם זיקה מזרח
אירופאית מובהקת, בה הדת ואמונותיה נתפסות כתפיסות פרימיטיביות, שיש להשריש. מלבד ההלם
התרבותי שחווים מהגרים באשר הם תרבותם של הכורדים סווגה על ידי ההגמוניה האשכנזית
כתרבות נחותה ופרמטיבית.    אל מול המציאות
המדכדכת מתאר המחבר את אביו הסולל את דרכו אט אט אל מחוץ לשכונת העוני בה גרים
הוריו. הודות לחריצותו הרבה מצליח האב יונה לרכוש השכלה. ידיעותיו הייחודיות
בארמית מדוברת (שפתם של יהודי כורדיסטאן ההולכת ונכחדת במהירות)  הופכת אותו עד מהרה למצרך מבוקש בקרב  חוקרים בעלי שם בחוג לבלשנות. המפגש המחודש
שנוצר בין יונה האקדמאי לבין מחוזות ילדותו, הינו מפגש מחודש המקפל בתוכו יחסי
זרות ואהבה, המלווים את יונה כחוט השני לכל אורכה של הקריירה האקדמאית המפוארת
שלו.
על אף הצלחתו האקדמית, התבססותו הכלכלית ונישואיו
ליהודיה אמריקאית, קליטתו של יונה בהוויה המערבית איננה מלאה ושלמה. לאורך כל
עמודי הספר המחבר מראה בהומור רב את זרותו של אביו להוויה האמריקאית הסובבת אותו.
זרות שבשנות ילדותו של המחבר גרמה לו אי 
נוחות רבה עד לכדי כך שהוא ניסה בכל מאודו לעמעם את העובדה שיונה הוא אביו.
המהפך ביחסים שבין האב לבנו מתחוללים כאשר הבן, אריאל צבר,  מתחתן ומקים משפחה משל עצמו. עם הקמתו של התא
המשפחתי מתעוררת בו  כמיהה לאביו ולמורשתו
שעד כה נדחקו לקרן זוית.  אריאל, לא נשאר
בכמיהתו אלא הוא יוצא למסע גילוי תרבותי, חוצה יבשות. במהלכו הוא פוגש את משפחתו
בארה"ב ובישראל ואף מגיע פעמיים לעיירת הולדתו של אביו, ששינתה את פניה לבלי
הכר במהלך שישים השנים שעברו מאז עזבו אותה יהודיה.
סיפורים משפחתיים עלולים להיות מיייגעים וטרחנים,
עמוסים בשמות ופרטים שלא מתגבשים לכדי תמונה קוהרנטית. אולם ספרו של אריאל צבר,
הינו יצירת מופת ספרותית. צבר מצטיין בכתיבה קולחת וזורמת המצליחה ללכוד רגעים
נדירים של רגש ותחושה. יכולתו המרשימה לקחת את הקורא בין בקתותיה הנוטות לנפול של
זאכו, הדירות החנוקות של שכונת הקטמונים בירושלים  ואולמות ההרצאות של האוניברסיטאות המובילות בארצות
הברית, ראויה לציון. הודות לרגישותו המיוחדת הקורא מתוודע לניואנסים חברתיים,
לתחושות ולכמיהות ליבם של גיבורי הספר. אט אט נרקם לנגד עיניו אריג מפואר המחבר
יחדיו אנשים,היסטוריה ותרבות, שעד כה לא לקחו חלק של ממש בשיח התרבותי בישראל, אלא
להפך נדחקו לשוליים תוך שהם מתוייגים כתרבות נחותה.

לסיכום, מלבד ההנאה הרבה שהפקתי מקריאת הספר,
גן העדן של אבי
(שוקן,2009), 
בסיום הקריאה נוכחתי לדעת עד כמה כתיבתו המרגשת ומלאת העניין של צבר פתחה
בפני עולם, לתרבות שכמעט ולא הכרתי לעומקה אך יחד עם זאת היו לי אינספור דעות
קדומות כנגדה. התחדדה בי ההבנה שדירוג תרבותי קטגוריאלי המסווג תרבויות מסויימות
כנחותות ואחרות כנעלות, מהווה למעשה אמצעי למישטור הבא להנציח פערים ולשמר את
ההגמוניה של התרבות השולטת. תוך שהוא מנתב את האדם לראיה חסרה של המציאות הסובבת
ולמעשה לאובדנה של  החוויה המצויה במפגש לא
שיפוטי עם תרבויות אחרות. עצם תרגומו של הספר לעברית, וההתייחסות הציבורית לה הוא
זכה מהווה מסמר נוסף בארון הקבורה של 
תפיסת  "כור ההיתוך"
הבנגוריונית. אני מקווה שגם תרבויות אחרות שהושתקו במאמץ הלאומי לכונן תרבות
לאומית אחידה ירימו את ראשם ויעשירו את השיח התרבותי בישראל,שהיום גם כן סובל
מהשטחה אך הפעם לא על ידי סוכני שינוי לאומיים אלא דווקא על ידי בעלי קבוצות כוח כלכליות,
המנחילות לנו תרבות קפיטאליסטית נבובה בכסות מערבית. אל מולם ספרו של צבר הוא מעין
קרן אור באפלה המראה לנו שישנן גם דרכים תרבותיות נוספות שאינן מצוייות על
האוטוסטרדות של תרבות המסחור המערבית.
My father's paradise,Ariel Zabar translation by Yoav Katz,
350 pages

רישום לניוזלטר

הירשמו לקבלת המלצות וביקורות על פודקאסטים, סדרות וספרים.
לא יותר ממייל בחודש

הרשמה לניוזלטר

הרשמה לניוזלטר

פוסטים נוספים שיעניינו אותך:

מילות פתיחה

לרגל יום הולדתי העשרים ושמונה החלטתי להתחיל לכתוב יומן קריאה, שבו אתעד את הספרים אותם אני קורא. עבורי ספר איננו רק אוגדן של מילים המתרקמות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *