מלבד זיכרון עמום מחגיגת ביכורים בה השתתפתי בילדותי, לא התוודעתי ישירות לתנועה הקיבוצית. את החסר השלמתי בשורה של מיתוסים חלוצים ופנטזיות בלתי ממומשות. החברה הקיבוצית הצטיירה בעיני כחברת מופת, השקועה בפסטורליות ארוטית. בה אנשים אידיאליסטים משקיעים את מרצם בשירות החברה והמדינה.
בצבא, הועמדתי לראשונה אל מול קיבוצניקים בשר ודם. מה רבה הייתה אכזבתי כאשר גיליתי שבין דמיוני למציאות ניצבת תהום. אלו שפגשתי היו בני דור ההפרטה, זהותם הקיבוצניקית באה לידי ביטוי באהבתם למאיר אריאל, בשתיית בירה גולסטאר בבקבוקים של חצי ליטר ובסגידה לסרט "מבצע סבתא". לאידאלים הסוציאליסטים לא נשאר כמעט זכר, ומרבית הסיפורים המינים שנקשרו לבני הקיבוצים בשנות התיכון התגלו כאגדות אורבניות.
הפער שנגלה לעיני המשיך להטריד אותי במהלך לימודי באוניברסיטה, בהם התוודעתי לראשונה להוגים כא.ד גורדון, ברל כצנלסון, יצחק טבנקין ואחרים. בעקבות קריאה בחיבוריהם הרבים שמילאו מדפים בספריית האוניברסיטה נסקתי לגבהי האידיאולוגיה, אולם ההיכרות האינטלקטואלית לא סיפקה את השאיפה להכיר את ההוויה הקיבוצית לעומקה.
במהלך חופשת הפסח, בעודי שרוע על הספה בניסיון לעכל את מזונות החג, זיפ-זפתי בין הערוצים השונים. באורח מקרי לחלוטין עצרתי את שיטוטי בראיון עם הסופר, אסף ענברי, מחבר הספר "הביתה" (ידיעות אחרונות, 2009). התבוננותו הנוקבת בסיפור האנושי שמאחרי המושג, קיבוץ, הליכה עלי קסם. במילים מדודות הוא הצליח להבהיר מהי אותה הוויה קיבוצית וכיצד היא עיצבה את המציאות הישראלית לטוב ולרע. לפתע ההבנה מהו סידור עבודה ומהו פקק שפכו אור חדש על תרבות הסמוך וחוסר המקצועיות ששורה בDNA של מגזרים שלמים במשק הישראלי ("גדליה לא יכול היום בנוי אז שיעבוד לגד"ש, יהיה בסדר"). נפעם מהתובנות שעלו משיחתו של ענברי הבנתי שככל הנראה יצירתו הספרותית תפתח בפני את הצוהר לעולם שכה רציתי להכיר, כבר ביום למחרת ניצבתי בחנות הספרים הקרובה לביתי ורכשתי את ספרו, הביתה.
הספר סוקר בשפה תמציתית את קורותיהם של שבע צעירים יהודים המחליטים לקשור את גורלם ברעיון הסוציאליסטי. החבורה איננה מסתפקת בריקודים סביב המדורה ובדיוני סרק, אלא, פונה לקיום פעילויות ציוניות שראשיתן הפצת חומרי תעמולה וסופם עלייה לארץ ישראל. בהגיעם, הם מקימים פלוגת עבודה, המקדישה את זמנה לשורה של מפעלים חלוצים,ששיאם הוא בניית קיבוץ אפיקים שבצפון בקעת הירדן. הקמת הקיבוץ מהווה אך תחנה נוספת בשורת התחתנות העוברות בין שנותיו של הקיבוץ מיום הקמתו ועד הפרטתו.
על אף שהספר אינו ארוך בהיקפו (276 עמ'), הוא מצליח להתחקות אחר מגוון השינויים שהתחוללו בחברה הקיבוצית לאורך השנים; המפגש עם שארית הפליטה, טקסי ההתבגרות, המשבר לנוכח הבנים שהחליטו לנטוש את הקיבוץ, המאבקים בדבר ההפרדה שבין הציבורי לפרטי ולבסוף הצעדים הזוחלים בהם הופרט הקיבוץ. לצידם של האירועים המכוננים מתוארות אנקדוטות אישיות המאפשרות להציץ באירוניה אל מאחורי הקלעים של החברה הקיבוצית, דבר המקנה לסיפור קלילות משעשעת.
בצבא, הועמדתי לראשונה אל מול קיבוצניקים בשר ודם. מה רבה הייתה אכזבתי כאשר גיליתי שבין דמיוני למציאות ניצבת תהום. אלו שפגשתי היו בני דור ההפרטה, זהותם הקיבוצניקית באה לידי ביטוי באהבתם למאיר אריאל, בשתיית בירה גולסטאר בבקבוקים של חצי ליטר ובסגידה לסרט "מבצע סבתא". לאידאלים הסוציאליסטים לא נשאר כמעט זכר, ומרבית הסיפורים המינים שנקשרו לבני הקיבוצים בשנות התיכון התגלו כאגדות אורבניות.
הפער שנגלה לעיני המשיך להטריד אותי במהלך לימודי באוניברסיטה, בהם התוודעתי לראשונה להוגים כא.ד גורדון, ברל כצנלסון, יצחק טבנקין ואחרים. בעקבות קריאה בחיבוריהם הרבים שמילאו מדפים בספריית האוניברסיטה נסקתי לגבהי האידיאולוגיה, אולם ההיכרות האינטלקטואלית לא סיפקה את השאיפה להכיר את ההוויה הקיבוצית לעומקה.
במהלך חופשת הפסח, בעודי שרוע על הספה בניסיון לעכל את מזונות החג, זיפ-זפתי בין הערוצים השונים. באורח מקרי לחלוטין עצרתי את שיטוטי בראיון עם הסופר, אסף ענברי, מחבר הספר "הביתה" (ידיעות אחרונות, 2009). התבוננותו הנוקבת בסיפור האנושי שמאחרי המושג, קיבוץ, הליכה עלי קסם. במילים מדודות הוא הצליח להבהיר מהי אותה הוויה קיבוצית וכיצד היא עיצבה את המציאות הישראלית לטוב ולרע. לפתע ההבנה מהו סידור עבודה ומהו פקק שפכו אור חדש על תרבות הסמוך וחוסר המקצועיות ששורה בDNA של מגזרים שלמים במשק הישראלי ("גדליה לא יכול היום בנוי אז שיעבוד לגד"ש, יהיה בסדר"). נפעם מהתובנות שעלו משיחתו של ענברי הבנתי שככל הנראה יצירתו הספרותית תפתח בפני את הצוהר לעולם שכה רציתי להכיר, כבר ביום למחרת ניצבתי בחנות הספרים הקרובה לביתי ורכשתי את ספרו, הביתה.
הספר סוקר בשפה תמציתית את קורותיהם של שבע צעירים יהודים המחליטים לקשור את גורלם ברעיון הסוציאליסטי. החבורה איננה מסתפקת בריקודים סביב המדורה ובדיוני סרק, אלא, פונה לקיום פעילויות ציוניות שראשיתן הפצת חומרי תעמולה וסופם עלייה לארץ ישראל. בהגיעם, הם מקימים פלוגת עבודה, המקדישה את זמנה לשורה של מפעלים חלוצים,ששיאם הוא בניית קיבוץ אפיקים שבצפון בקעת הירדן. הקמת הקיבוץ מהווה אך תחנה נוספת בשורת התחתנות העוברות בין שנותיו של הקיבוץ מיום הקמתו ועד הפרטתו.
על אף שהספר אינו ארוך בהיקפו (276 עמ'), הוא מצליח להתחקות אחר מגוון השינויים שהתחוללו בחברה הקיבוצית לאורך השנים; המפגש עם שארית הפליטה, טקסי ההתבגרות, המשבר לנוכח הבנים שהחליטו לנטוש את הקיבוץ, המאבקים בדבר ההפרדה שבין הציבורי לפרטי ולבסוף הצעדים הזוחלים בהם הופרט הקיבוץ. לצידם של האירועים המכוננים מתוארות אנקדוטות אישיות המאפשרות להציץ באירוניה אל מאחורי הקלעים של החברה הקיבוצית, דבר המקנה לסיפור קלילות משעשעת.
ההיצמדות לעובדות היבשות פגעה במידה רבה בממד האומנותי של היצירה שכאמור כתובה בתמצתיות רבה. מאבקים חברתיים כדוגמת מעמדן של נשים בחברה הקיבוצית מתוארים בלקוניות, שאיננה חושפת ולו במעט את הממד היצרי שעמד מאחוריהם. לעומת זאת פרטים יבשים ומלאים פורטו בדקדקנות של רשימות המכולות של החברים.
אל מול העושר העלילתי והתובנות הסוציולוגיות מאירות העיניים, בולטת דלותן של שבעת הדמויות הראשיות הטובעות בים של שמות ותאריכים המקשים על זיהויים כדמויות מפתח. מלבד זאת, ההסתפקות בתיאור ריאלי של מעשי הדמויות וההימנעות מכתיבתן של מחשבות ורצונות הקנו לגיבורי הסיפור חזות פלקטית שהקשתה עלי להזדהות עם הגיבורים. ייתכן שזו הסיבה לכך שענברי הוסיף בפתיחת החיבור דף מבואי המנסה לשרטט בקווים כללים מי הם שבעת המופלאים שחייהם ניצבים במרכזה של העלילה.
לסיכום, "הביתה" מגלם ניסיון נועז לספר את סיפורה של התנועה הקיבוצית, מראשית ימיה ברוסיה ועד לקריסתה בסוף המאה העשרים. המפגש שעורך ענברי בין החלום לבין המציאות היום יומית יוצר עלילה גדושה אך מרתקת הפותחת בפני הקורא צוהר לעולמה של אחת הקבוצות שעיצבו את פניה וזהותה של החברה הישראלית בעשורי העיצוב שלה.
אל מול העושר העלילתי והתובנות הסוציולוגיות מאירות העיניים, בולטת דלותן של שבעת הדמויות הראשיות הטובעות בים של שמות ותאריכים המקשים על זיהויים כדמויות מפתח. מלבד זאת, ההסתפקות בתיאור ריאלי של מעשי הדמויות וההימנעות מכתיבתן של מחשבות ורצונות הקנו לגיבורי הסיפור חזות פלקטית שהקשתה עלי להזדהות עם הגיבורים. ייתכן שזו הסיבה לכך שענברי הוסיף בפתיחת החיבור דף מבואי המנסה לשרטט בקווים כללים מי הם שבעת המופלאים שחייהם ניצבים במרכזה של העלילה.
לסיכום, "הביתה" מגלם ניסיון נועז לספר את סיפורה של התנועה הקיבוצית, מראשית ימיה ברוסיה ועד לקריסתה בסוף המאה העשרים. המפגש שעורך ענברי בין החלום לבין המציאות היום יומית יוצר עלילה גדושה אך מרתקת הפותחת בפני הקורא צוהר לעולמה של אחת הקבוצות שעיצבו את פניה וזהותה של החברה הישראלית בעשורי העיצוב שלה.
ספרים נוספים על החוויה הקיבוצית
יעל נאמן, היינו העתיד, אחוזת בית, 2011.
2 תגובות
אברהם יקר
ממש במקרה (או שלא במקרה) בחרת לכתוב על שני הספרים הטובים ביותר שקראתי השנה ("ימים יגידו, אנה" ו"הביתה"). התיאור שלך את "ימים יגידו" מדוייק ונוגע, ורק חשוב לי להוסיף דבר אחד על הדברים החכמים שכתבת על "הביתה": מאחורי הלקוניות והתיאורים הפלקטיים שלו, מסתתרים אירוניה מתוחכמת והומור ציני משובח שאותי, אישית, פשוט קרעו מצחוק. לאורך כל הקריאה לא הפסקתי לחייך ולגחך, ואפילו לצחוק בקול. ממש התענגתי על כל רגע.
"הבייתה" עדיין מחכה אצלי על המדף אז אני עוד לא יכול להגיב לגביו אך אמליץ לך על ספר אחר הקשור בתנועה הקיבוצית ואשר יכול לחשוף עוד נדבך במיתוסים או בפנטזיות שהיו לך.
הספר נקרא – לא היו שם שדים
והוא נכתב ע"י יאיר שץ.
אקדים ואומר שהמחבר הוא חבר של דוד שלי ולכן לא קראתי את הספר שיצא לשוק אלא את הגירסא המוקדמת. מצאתי באינטרנט מספר ביקורות שליליות אך לדעתי הספר נותן תחושה מאוד אמיתית של החוייה הקיבוצית ואני יכולתי להתחבר לדמויות (יכול להיות שהעובדה שהורי מכירים את הדמויות והסיפורים שהם הוסיפו מעבר לכתוב היא הסיבה).
אני ממליץ לך!
נטע