פעמים רבות פתיחתו של ספר דומה ליציאה למסע, ישנה התרגשות הנישאת באוויר לנוכח הבלתי ידוע, מעין הרפתקה שמחכה מעבר להר המסתיר את האופק. בטיולים ההנאה אינה מתחילה בצעד הראשון אלא דווקא בשלבי ההצטיידות בבחירת הביגוד המתאים, האוכל, הפנס ועוד מספר רב של אביזרים שעצם בחירתם מכניסה אותך לחוויה הממשמשת ובאה. תופעה דומה מתרחשת עם הכניסה לחנות הספרים, השוטטות בין מדפי הספרים ההתלבטות בין הכותרים השונים ולבסוף הבחירה שמלווה אותך כל הדרך הביתה ועד לישיבה הנינוחה על הכורסא ופתיחתו המיוחלת של הספר שזה עתה נרכש. מה רבה האכזבה, בפעמים בהן ההתרגשות מתחלפת בתחושה של לאות, לפתע המסע הופך מטרק הרפתקני לטיול שנתי המשתרך לאיטו במסלול המעגלי הנע סביב פסגת הר המירון. שיעמום המלווה בגרירת רגלים, בטרוניות ובריח בלתי מזוהה של תערובת טונה ובמבה המלווה בדברי להג של מדריך המנסה באופן פתטי להפיך חיים בתלמידים המנומנמים, הכמהים להתרפקות חסר מעש באוטובוס הממתין בקצה המסלול.
לצערי, בחודשים האחרונים נאלצתי להתמודד פעם אחר פעם עם הפער שבין הכמיהה לטרק לבין מציאות מדכדכת של טיול שנתי. שוב ושוב נתקלתי בספרים משמימים שאינני יודע כיצד הם פילסו את דרכם אל עבר מדפי הספרים. אני חש חובה מוסרית כמו חדר המצב במשרד החוץ להוציא אזהרת מסע חד משמעית הקוראת לציבור הקוראים להימנע מאכזבות ומכניסה לאזור דמדומים איטנלקטואלי ולוותר על קריאתם.
יולנדה מאת משה סקאל (כתר, 2012), במרכזו של הספר עומד בן דמותו של המחבר המספר את סיפור משפחתו, משפחת מהגרים מצרית הגרה במרכז הארץ. הציפיה היא שאם הוצאת ספרים מוציאה לאור ספר דקיק בן כ-200 עמודים כל מילה ומילה בו תהייה שקולה ומדידה, סולת מנופה שכל שנשאר הוא להתענג על המעט שמחזיק את המרובה. אולם למרבה הצער הכתיבה של משה סקאל היא רשלנית, הסיפור מדשדש בחוסר חינניות, והתוצאה היא רומן בוסרי שאינו מתרומם הן מבחינת רמת הכתיבה (אותנטיות של הדמויות, מטאפורות, אמינות) והן מבחינת העלילה.
הזקן בן המאה שיצא מחלון ונעלם מאת יונס יונס (כתר, 2011), הספר מגולל סיפור הרפתקאות הזוי של איש זקן הנמלט ממסיבת יום ההולדת המאה שלו ליעד בלתי מוגדר. לאורך הספר מתוודע הקורא לעלילה הנעה בין עברו של הזקן הפותח צוהר להיסטוריה האירופאית של המאה ה-20 לבין שוודיה של ראשית המאה ה-21. לאורך הקריאה הרגשתי פעם אחר פעם שהסופר ישב אל מול ציר הזמן ההיסטורי ובתפירות גסות ובלתי אמינות הדומות לתפירת טלאי על בגד יוקרתי, הוא ניסה לחבר בין גיבורו רפה השכל לבין אירועים רבי משמעות. בשונה מסטיבן שפילברג שעשה מהלך דומה בסרטו "פורסט גאמפ", תפירתו החובבנית של יונס, הופכות את העלילה לבליל לא אמין ואף הזוי ההופך את הקריאה לחוויה הדומה לצפיה בסרט דל תקציב המבטיח גדולות ונצורות ובסופו של דבר מעניק לצופה חוויה קולנועית בינונית ומביכה.
ראש עקום מאת נווה סמל (זמורה ביתן, 2011) הספר מגולל את סיפורו של ילד החי בכפר קטן באיטליה בימי מלחמת העולם השניה. הקורא מתוודע לסיפורו דרך עיניה של אחות בבית חולים בישראל הקוראת את יומנו של זקן המאושפז במחלקתה. הדמויות בספר בנויות בצורה סטריאוטיפית וחסרת מעוף והיעדר עריכה ראויה מובילה לכך שצירוף המילים, האחות הצעירה, מופיע שוב ושוב לאורך הסיפור כמעין מנטרה. כמוסיף חטא על פשע, הספר מחולק לאינספור תתי פרקים עם כותרות משנה ההופכות את הקריאה השוטפת לתרגול ארוך ומייגע של תלמידים לקויי למידה הזקוקים לפירוקו של הטקסט על מנת להתרכז. תובנות באנליות שחותמות כל תת פרק מוסיפות לקריאה ממד דביק ומתקתק המזכיר קריאה אינטנסיבית בגיליונות ירחוני 'לאשה' ו'את'.
לסיכום, הגרפומניה ועודף המסחור של תעשיית הספרים מובילים להצפתן של חנויות הספרים במספר רב של כותרים, שבימים כתיקונם כלל לא היו רואים אור. מציאות זו מובילה לכך שהקורא הנכנס לחנות הספרים נצרך להצטייד במטען של ביקורתיות וחוסן צרכני שימנע ממנו להתפתות ללכת אחר עטיפות ומבצעים וייסייע לו לצאת מחנות הספרים שבידיו לא רק תקוות אלא אף יצירות הראויות לקריאה. קשה לי לסיים את הרשימה בתחושה של מלנכוליה ולכן אני מבקש מכל מי שקרא ספרים טובים שאינם במיינסטרים של התרבות הישראלית (א.ב יהושוע, עמוס עוז) לכתוב לי כך שיחדיו נפסח מעל הפסולת הספרותית ונהנה מחדוות הקריאה של טקסטים מעניינים, מרגשים ומוקפדים המעריכים את ערכה של המילה הכתובה.
Post Views: 294
תגובה אחת
אני לא רוצה להישמע סנובית או משהו, אבל בספרות העברית לא מצראתי אף ספר בשנים האחרונות שבאמת נהניתי ממנו ואף הפנמתי משהו. חוץ מהוצאות מחודשות, לא מתעניינת בספרות עברית. מעדיפה לראות יובל המבולבל עם הילד שלי, מאשר לקרוא ספר ביכורים של איזה סופר/ת בשאיפה.