זה עתה הסתיימו להם הימים הנוראים. כל אחת ואחד מאיתנו ניצב אל מול נוראותיו: מפגשים מתארכים עם חברים מהעבר, ארוחות משפחתיות מרובות משתתפים, שעות ארוכות בבתי הכנסת, פקקי תנועה משתרכים, מסלולי טיולים גדושים במטיילים… אלו מאיתנו שזכו, הצליחו להרים את מבטם מעבר לסיטואציות החברתיות והמשפחתיות ולהרחיק אל מעבר לקונקרטי אל עבר שאלות יסוד המנחות את חיינו: מהם יעדינו לשנה החדשה? באילו תחומים עלינו להשתפר? עד כמה אנו בני חורין לחיות את חיינו בדרך בה אנו מעוניינים? שאלות אלו ועוד רבות אחרות מגיחות לתודעה בין שלל האירועים הטכניים הפזורים לאורכם של הימים הנוראים. בין ארוחה לארוחה בין קימה לישיבה בבית הכנסת, השאלות מהדהדות ומחכות לתשובה.
ספרה של מירי רוזובסקי, "אותה האהבה, כמעט", מאפשר לקורא לשוב ולהתעמק בשאלות יסוד אלו. אולם, בשונה מספרות פילוסופית המצריכה התמודדות תיאורטית ומפותלת, ספרה של רוזובסקי מעלה את השאלות באמצעות התחקות אחר חברותן של שלוש חברות המפלסות להן את דרכן מימי התיכון "העליזים" ועד להיותם אימהות צעירות. השלוש: שלומקיץ, נעמה ובלי (ענבל) נפגשות אי שם בשנות השבעים בסמינריון הכנה לשירות בנח"ל. החברות הנרקמת בין המבנים והדשאים "השלווים" של הקיבוץ ממשיכה לה לאורך שנותיה של מדינת ישראל עד לתל אביב של ראשית שנות האלפיים. השלוש עוברות מסלול ישראלי למדי בו הן מתגייסות משתחררות ומתברגנות בהדרגה, אולם בצל הבאנליות של הקיום האנושי מתקיימות מגוון רחב של התרחשויות נפשיות ובינאישיות המקנות לעלילה ממד מרתק.
כוחו המרכזי של הרומן מצוי ביכולתה של רוזובסקי לקרוא בין השורות של המצבים החברתיים אותם היא מתארת. רגעים רומנטיים מתגלים כגרוטסקים ואירועים באנליים וחסרי ייחוד מקבלים לפתע הבהרה מיוחד ההופכת אותם לפכים של אנושיות מרגשת. מלבד יכולת התיאור, רוזובסקי מצליחה להראות פעם אחר פעם הן את הרבדים הנגלים והן את הרבדים הנסתרים המרכיבים את ההתרחשויות החברתיות בהן נמצאות הגיבורות. ההתבוננות הכפולה מאפשרת לקורא לראות אל מעבר לנגלה. לדוגמא, מפגש משותף הנראה במבט ראשוני כהתגשמותה של החברות האידיאלית מתגלה בהדרגה כזירת לחימה בה נסגרים חשבונות ישנים. אולם, כיאה לחברות ארוכת שנים הביקורות אינן נאמרות במפורש, אלא, הן מסתננות באיטיות מבעד למילים ומגיעות לייעדן שקטות וקטלניות כטיל שיוט החותר אל עבר מטרתו.
בימים בהם "חשבון נפש" מהווה מטבע לשון המתגולל ברחובות, ספרה של מירי רוזובסקי מציע אלטרנטיבה כנה המאפשרת התבוננות עמוקה אל עבר אחד מעמודי היסוד של חיינו, החברות. ההתחקות הממושכת אחר הגיבורות מאפשרת לקורא לראות כיצד דפוסי היסוד של הגיבורים שבים ועולים לאורך ציר החיים. הצורך בהכרה, הכמיהה לאהבה ותמיכה, החיפוש אחר משמעות, יצר הנקמנות והצדקנות. כל אלו מגיחים שוב ושוב למציאות החיים בכסתות שונות ומשונות אשר לפעמים מקשים על זיהויים, אולם בזכות עולם הדימויים ויכולת הסיפור המלווה את הספר הן שבות ונחשפות לעיני הקורא. האופן העוצמתי בו מתוארו הסיטואציות אינן מאפשרות לקורא להישאר באדישותו, לא פעם הסיטואציות המתוארות מעוררות תחושה של חוסר נוחות ואף מבוכה. אינך יכול לעמוד מנגד, השאלות המתעוררות מביטות בך מבעד לדפים ומצריכות אותך לחשוב על החברויות שליוו את חייך. האם אני שבוי במסגרות חברתיות שממשיכות אך מכח האינרציה? עד כמה חברי הם חברי? וכיצד הם תופסים אותי? כבספרה של רוזובסקי לשאלות אלו אין תשובות חד משמעיות. אולם עצם העלתן טומנת בחובה הזדמנות להתמודדות שאולי תוביל להזדככות..
לסיכום, יצירתה של רוזובסקי מהווה יצירת מופת ספרותית המאפשרת לקורא להנות מחווית קריאה קולחת ולהרהר בשאלות יסוד המלוות אותו במסלול חייו. מומלץ בחום!
ספרה של מירי רוזובסקי, "אותה האהבה, כמעט", מאפשר לקורא לשוב ולהתעמק בשאלות יסוד אלו. אולם, בשונה מספרות פילוסופית המצריכה התמודדות תיאורטית ומפותלת, ספרה של רוזובסקי מעלה את השאלות באמצעות התחקות אחר חברותן של שלוש חברות המפלסות להן את דרכן מימי התיכון "העליזים" ועד להיותם אימהות צעירות. השלוש: שלומקיץ, נעמה ובלי (ענבל) נפגשות אי שם בשנות השבעים בסמינריון הכנה לשירות בנח"ל. החברות הנרקמת בין המבנים והדשאים "השלווים" של הקיבוץ ממשיכה לה לאורך שנותיה של מדינת ישראל עד לתל אביב של ראשית שנות האלפיים. השלוש עוברות מסלול ישראלי למדי בו הן מתגייסות משתחררות ומתברגנות בהדרגה, אולם בצל הבאנליות של הקיום האנושי מתקיימות מגוון רחב של התרחשויות נפשיות ובינאישיות המקנות לעלילה ממד מרתק.
כוחו המרכזי של הרומן מצוי ביכולתה של רוזובסקי לקרוא בין השורות של המצבים החברתיים אותם היא מתארת. רגעים רומנטיים מתגלים כגרוטסקים ואירועים באנליים וחסרי ייחוד מקבלים לפתע הבהרה מיוחד ההופכת אותם לפכים של אנושיות מרגשת. מלבד יכולת התיאור, רוזובסקי מצליחה להראות פעם אחר פעם הן את הרבדים הנגלים והן את הרבדים הנסתרים המרכיבים את ההתרחשויות החברתיות בהן נמצאות הגיבורות. ההתבוננות הכפולה מאפשרת לקורא לראות אל מעבר לנגלה. לדוגמא, מפגש משותף הנראה במבט ראשוני כהתגשמותה של החברות האידיאלית מתגלה בהדרגה כזירת לחימה בה נסגרים חשבונות ישנים. אולם, כיאה לחברות ארוכת שנים הביקורות אינן נאמרות במפורש, אלא, הן מסתננות באיטיות מבעד למילים ומגיעות לייעדן שקטות וקטלניות כטיל שיוט החותר אל עבר מטרתו.
בימים בהם "חשבון נפש" מהווה מטבע לשון המתגולל ברחובות, ספרה של מירי רוזובסקי מציע אלטרנטיבה כנה המאפשרת התבוננות עמוקה אל עבר אחד מעמודי היסוד של חיינו, החברות. ההתחקות הממושכת אחר הגיבורות מאפשרת לקורא לראות כיצד דפוסי היסוד של הגיבורים שבים ועולים לאורך ציר החיים. הצורך בהכרה, הכמיהה לאהבה ותמיכה, החיפוש אחר משמעות, יצר הנקמנות והצדקנות. כל אלו מגיחים שוב ושוב למציאות החיים בכסתות שונות ומשונות אשר לפעמים מקשים על זיהויים, אולם בזכות עולם הדימויים ויכולת הסיפור המלווה את הספר הן שבות ונחשפות לעיני הקורא. האופן העוצמתי בו מתוארו הסיטואציות אינן מאפשרות לקורא להישאר באדישותו, לא פעם הסיטואציות המתוארות מעוררות תחושה של חוסר נוחות ואף מבוכה. אינך יכול לעמוד מנגד, השאלות המתעוררות מביטות בך מבעד לדפים ומצריכות אותך לחשוב על החברויות שליוו את חייך. האם אני שבוי במסגרות חברתיות שממשיכות אך מכח האינרציה? עד כמה חברי הם חברי? וכיצד הם תופסים אותי? כבספרה של רוזובסקי לשאלות אלו אין תשובות חד משמעיות. אולם עצם העלתן טומנת בחובה הזדמנות להתמודדות שאולי תוביל להזדככות..
לסיכום, יצירתה של רוזובסקי מהווה יצירת מופת ספרותית המאפשרת לקורא להנות מחווית קריאה קולחת ולהרהר בשאלות יסוד המלוות אותו במסלול חייו. מומלץ בחום!
