לפני זמן לא רב מילים כמו פסיכולוג, טיפול, או רחמנא ליצלן- פסיכיאטר, היו מלוות במבטים רבי משמעות, הנהונים כבדים וציקצוקי לשון. מופע שלם של מחוות הבאות להדגיש לבן שיחתך שהוא איננו משתתף בשיחה קלה על ענייני דיומא, אלא לפניו נגלים רזים דרזים. שיחות מעין אלו לא התקיימו באוטובוסים או בשולחנות שבת בהם השתתפו ילדים, אלא, הן נשמרו בקפידה לשיחותיהם של מבוגרים, אשר היו פותחים את דבריהם ב"שלא נדע מצרות" ולאחר מכן ממשיכים בשטף לתאר בעיניים בורקות את מסתרי נפשו של הזולת.
עידן הניו-איג' מחד ועלייתן של תוכניות הריאלטי והראיונות החושפניים מאידך, הובילו לכך שההתערטלות הנפשית הופכת לכדי נורמה. החציצה בין הפרטי לציבורי היטשטשה. המרקע הטלוויזיוני, האינטרנט והעיתונים היומיים עמוסים בסיפורים אישים בהם מספרים ידוענים ושאינם ידוענים על כל פרט ופרט המרכיב על עולמם הנפשי: אישפוזים פסיכאטריים, הפרעות אכילה, טיפולים תרופתיים והתקפי חרדה הפכו להיות לחלק מאוצר המושגים בהם אנו נתקלים חדשות לבקרים. לפתע, המילים כבר לא נלחשות בהדרת כבוד אלא, הן נאמרות בקול רם וברור. בשיח הציבורי ההפרעות השונות הפכו לדבר מדובר, עד לכדי כך שאלו שאינם סובלים מתחילים לתור במהירות אחר הפרעה ולו הקלה ביותר. הרי אדם ללא הפרעה מעיד על עצמו שהוא נורמאלי ומשעמם, סתם בורגני ההולך לעבודתו ושב לביתו בסוף יום. ללא דרמות וללא בכי בלתי נשלט, בקיצור, אדם משעמם וחסר ייחוד. מתוך כך, צצו להן אינספור הפרעות המאפשרות לנו להרגיש מיוחדים: חיינו אינם נגועים בשיגרה משמימה אלא הם רצופים בהתרחשויות מסעירות שעלי לספר בכובד ראש ולנתחם פעם אחר פעם.
סברה נוספת להתרחבות הפופולריות של הטיפול הפסיכולוגי נעוצה בסדר הקפיטליסטי בו אנו חיים. בעולם בו האדם נמדד מדי יום על פי תפוקות, מטשטשים במידה רבה המרכיבים האינדבידואלים. הטיפול הפסיכולוגי עומד כקונטרס לכך. המטופל אינו מרגיש עוד כחפץ, על ספת הפסיכולוג הוא הופך לסובייקט שיש לדון בכובד ראש בתחושותיו, ברצונותיו ובמאוויו. האנושיות שבה אליו כאשר הוא עוצר מהמרוץ החומרי ומביט פנימה אל עבר הרבדים הסמויים מן העין.
השינויים בשיח הציבורי ובמאפיינים התרבותיים הובילו לכך שהטיפול הפסיכולוגי על שלל היבטיו הפך לדבר שבשגרה. מבט חטוף על סביבתי הקרובה מגלה שכמעט כל מכרי הלכו, הולכים או יילכו בעתיד הנראה לעין לסוג של טיפול. הפכנו לחברה של מטופלים הכמהים לעצירה ממרוץ החיים ולמבט מבין ומתחשב אשר כה חסר לנו בעולם המנוכר בו אנו חיים. קרלו שטרנגר בספרו, "אינדבידואליות הפרוייקט הבלתי אפשרי", פותח בפני הקורא צוהר לעולם זה.
הספר חושף בפני הקורא את סיפוריהם של שישה ממטופליו של שטרנגר, פסיכולוג קליני העוסק בסוגיות של עיצוב זהות. מטופליו, עירוניים מצליחים הכלואים בסבך האפשרויות הבלתי נגמרות של העולם המערבי, שופכים את מר ליבם בפניו של שטרנגר הנחלץ לעזרתם באמצעות טיפול פסיכולוגי אינטנסיבי. מלבד חשיפתם של הסיפורים האישיים שטרנגר מנתח בספרו מושגים מעולם הטיפול.
הספר, שתורגם לעברית לפני למעלה מעשר שנים, סימל בעת הוצאתו פריצת דרך, זאת משום שהוא חשף בפני הקורא המצוי את "מחברותיו הסודיות של המטפל". ההיחשפות לסיפורים האישיים והניתוחים המקצועיים הקנו לקורא תחושה של מציצנות נעימה. כיום, כאשר בכל פינת רחוב מתגוללים נבכי נפשו של האדם, תחושת המציצנות העולה מבעד לדפי הספר התעמעמה ונשארה רק תחושה מייגעת של ארכאיות. הספר הרווי בסיפורים על יחסים חד מיניים, סדו-מאזוכיסטים, תסביכי אב ואם הפך בהדרגה לאוסף של סיפורים הנגלים יום אחר יום בשידורי תוכניות הבוקר. הילת החדשנות שאפפה אותם עברה מן העולם, ונראה שהיום עשר שנים לאחר צאתו של הספר הם נראים כה נורמאלים וחסרי יחוד עד שאינך מבין מדוע הם זכו לראות אור בדפוס. תל אביב ההוללת הנחשפת מבעד לדפים נראית מפוהקת כמעט כמו המרכז המסחרי בנתיבות בצהריי אוגוסט.
בשונה מספרו האחרון, "אני פרוייקט מיתוג" (זמורה ביתן,2010) המציג יריעה אינטלקטואלית עשירה, "אינדבידואליות פרוייקט בלתי אפשרי" מתמקד בעיקר בתחום הדעת הפסיכולוגי. פעמים רבות במהלך הקריאה חשתי שאני קורא חוברת הדרכה לפסיכולוג המתחיל ולכן הפיהוקים לא איחרו מלהגיע. בתום הקריאה שמחתי שקראתי את יצירותיו של שטרנגר מהסוף להתחלה, נראה שכתיבתו הפופלארית השתבחה עם השנים. השיח הסגור של הקליקה הפסיכולוגית המאפיין את ספרו "אינדבידואליות הפרוייקט הבלתי אפשרי" פינה את מקומו לחוויה אינטלקטואלית מגוונת הדנה באופני עיצוב זהותו של היחיד. לאלו המתעניינים בתחום הזהות אך אינם חפצים בהעמקה בפסיכולוגיה אמליץ לוותר על ספרו של שטרנגר ,"אינדבידואליות הפרוייקט הבלתי אפשרי" ולדלג ישר לספרו האחרון, "אני פרוייקט מיתוג", המצליח לעורר למחשבה.
ביקורת על ספרו של שטרנגר- אני פרוייקט מיתוג
