השכול הישראלי נע בין הציבורי לאישי, בין הניכוס של החלל לאתוסים הגדולים לבין הרצון של בני המעגל הקרוב להשאיר את החלל בגדר שם עם פנים, ערכים וזיכרונות משותפים. בהדרגה מתיחות זו מחלחלת לשדות הספרות, השירה ולאופני הזיכרון. לצד ספרי הזיכרון הקלאסיים המציגים את הנופלים בחייהם ובמותם, בדרך כלל עם מספר עמודי צבע הפורטים על נימי הרגש, ישנה סוגה שלמה של ספרים שמשמיעים קולות אישיים וביקורתיים שפחות עוברים בין תחנות מוכרות של נולד, התחנך, אהב את המדינה ונפל בגבורה.
סיפורה של משפחה, סיפורה של תקופה
העיתונאי ואיש יחסי החוץ, רון פונדק, יוצא בספרו- "ציר סקרנות צומת ודאות" (כנרת זמורה ביתן, 2013) למסע בעקבות אחיו, אורי, שנפל במלחמת יום הכיפורים וזאת מתוך סיפור סיפורה של המשפחה מראשית המאה ועד עתה. זהו סיפור יהודי שכולל נדודים, בריחה, אופטימיות מרירה וגורל. ביד אומן הוא מתחיל את הסיפור המשפחתי מערבות רוסיה עת המשפחה נמלטה מאיימת הפוגרומים של ראשית המאה, ההתאקלמות בדנמרק, הבריחה לשבדיה בעקבות האקציות המתוכננות של הגרמני, העלייה לארץ והלחימה במלחמת העצמאות, ההתבססות הכלכלית בתל אביב ולבסוף נקודת השבר המשפחתית עם מותו של אורי האח הבכור במלחמת יום הכיפורים.
פונדק אינו נופל לקלישאות הוא מספר את סיפור משפחתו, תוך שהוא מלהטט בין הממד האישי לציבורי. בין הזיכרון החי של אחיו לבין אירועי הקרבות בהם השתתף. בנוסף החיפוש שנפרס לאורך שנים אחר זכרונותיהם המודחקים של משתתפי הקרבות, נותן לספר ממד בלשי של התחקות אחר רגעי החיים האחרונים של אחיו ושל חבריו לטנק בגדוד 46 של השריון ולכוחות התגבור מבית הספר לשריון שחברו אל הגדוד לאורכה של הלחימה. הזיכרונות שמגיחים ומוצאים את דרכם אל תיבת המייל של המחבר שמצליח בנחישות להעלות רגעי אימה מן האוב היוצרים תמונה עשירה הסוקרת את קורותיו של גדוד השריון שנלחם בחזית המצרית מן השעות הראשונות ועד להסכמי שביתת הנשק בק"מ המאה ואחד בואכה קהיר. "שלא ייכנעו. שילחמו עד האדם האחרון"
הספר עובר בין נקודות זמן שונות והוא רצוף בתמונות חיים המציגות נחישות ודבקות בחיים בסיטואציות מורכבות. בין שלל האירועים שלושה אירועים תפסו אותי במיוחד: הראשון, ניסיון החילוץ של לוחמי מעוז, ליטוף, ביום הראשון למלחמה. הלוחמים מילואימניקים חסרי הכשרה מספקת מצאו את עצמם בלב ההתקפה המצרית. צוך שעות הם היו ללא מפקדים וללא תחמושת. לטובתם הגיעו טנקים שבאו לחלץ את הפצועים וההרוגים . אולם למרבה הפתעתם הפקודה שקיבלו הטנקיסטים היא לקחת את הפצועים ולהשאיר את הלוחמים להמשיך ולהילחם בנחילי המצרים שצולחים את התעלה. כך שקולו של מפקד האוגדה מהדהד, "שלא ייכנעו. שילחמו עד האדם האחרון" (עמ' 114), נשארו עשרת הלוחמים מאחור לגורלם (מצ"ב קישור לתחקיר שערך צה"ל בתום המלחמה על האירועים במעוז). התמונה השנייה, ח' גדודית שהתקיימה בכל יום עם החזרה של הלוחמים למגנני השריון לטובת זיווד מחדש. בכל ערב בעיניים עייפות הביט המג"ד בח' המתכווצת, בפנים שהלכו והשחירו מהאבק ומהפיח והשאלה החוזרת של הקמב"ץ, "איפה גדוד?" והתשובה, "זהו הגדוד".
התמונה השלישית, טנקיסטים מסתערים על חיילי החי"ר המצריים שצולפים בהם בנשק נ.ט מגוון (סאגרים, בזוקות, RPG). למרות עוז הרוח יחסי הכוחות והיעדר חימוש מתאים מובילים לכך שהטנקים נדלקים בזה אחר זה, השריונרים שגורלם שפר עליהם קופצים מהטנקים הבוערים ומתחילים לחפש את דרכם בלילה האפל אל עבר קווי כוחותינו. לא פעם הלוחמים ההמומים נהרגו מי בצמא, מי באש הלהביורים ומי מצליפה של כוחות קומנדו. העניין המופלא הוא שרבים מהם חברו לכוחותינו, ואז שוב חזרו בחזרה לתופת מתוך רצון להמשיך בלחימה, מתוך תחושה שהם קו הבלימה של ישראל. זוהי דבקות במשימה ובמטרה שקשה לדמיין מהנינוחות של פינת העבודה שלי המשקיפה על עצי הדולב המשילים את עליהם עם בוא הסתיו.
הקושי הטמון בעריכתם של סיפורי חיים
הסיפור האישי שנמהל בציבורי לעיתים דומה ליומן אישי שלוכד רצפי תודעה ואפיזודות משפחתיות (בעיקר סביב מעשיהם של ההורים סוזי והרברטנחום), שקצת קשה לעקוב אחריהם. אני מאמין שהעורך התלבט ברגעים אלו האם רצפים אלו תורמים לתמונה הכללית או שהם מהווים פניה לנתיבים עקלקלים שאינם נהירים לקורא המצוי. לדעתי, היה עדיף לספר לו הייתה לו עריכה קפדנית יותר, אך למרות העמודים הלא נהירים הפזורים במרחבי הספר, מצאתי בו עניין רב וקראתי אותו בסוף שבוע אחד תוך שאני תר אחר דקות פנויות על מנת להמשיך ולהתחקות אחר קורותיה של משפחת פונדק שמסלול נדודיה מסמל את סיפורם של בני התקופה שבנו את הארץ בה אנו יושבים.
מלחמת יום הכיפורים כמבשרת את סופה של ההגמוניה האשכנזית
לצד התיאורים האישיים מפנה המחבר אצבע מאשימה כלפי ההנהגה הפוליטית והצבאית שתחושת ההיבריס שעטפה אותם בדוק של אהבה עצמית מנעה מהם לראות נכוחה את רוחות המלחמה המנשבות. ראייתו הביקורתית לא הרפתה את ידיו, ועל כן בשילוב שבין האישי לפוליטי היה המחבר מאדריכלי הסכם אוסלו. שהיה ניסיון, אולי נאיבי, לשנות את כללי המשחק ולפרוץ נתיב למציאות חדשה בין ישראל לבין שכונותיה. לצג ההזדמנות שנותן הספר להיכרות מעמיקה עם רבדי חייו של פונדק, הוא פותח צוהר להבנה מעמיקה יותר של תהליכי העומק של שעברו על האליטה אשכנזית מימיה הראשונים של המדינה ועד לקרב המאסף שהיא מנהלת מול כוחות חברתיים חדשים שעולים ומשנים את פניה של החברה בישראל. כך שהוא שוזר בין ימי ההגמוניה של ראשית המדינה ועד לימי החלפת האליטות בהם אנו נתונים כיום.
לסיום עם תום הקריאה, מצאתי את עצמי בעיניים לחות חושב על דמותו של אורי פונדק, על הסיפור של פני דורו ובראשי נשמע שירה של חנה סנש, שמבטא את המורכבות הכרוכה בשרשרת הנופלים ההולכת ומתארכת.
קוֹל קָרָא והָלַכְתִי,
הָלַכְתִי כִּי קָרָא הַקּוֹל.
הָלַכְתִי לְבַל אֶפּוֹל,
אַך עַל פָּרָשַת דְּרָכִים סָתַמְתִי אזנַי בַּלוֹבֶן הַקַּרוּבָ
בכִיתִי כִּי אִבַּדְתִּי דָבָר.
חנה סנש, ללא שפה – שירים, הוצאת הקיבוץ המאוחד תשל"ח, עמ' 20
© זכויות יוצרים שמורות למחברת ולאקו"ם http://www.acum.org.il/
