פוסט טראומה היא תופעה פסיכולוגית שנמצאת בבסיס מכלול התגובות הרגשיות. בשנים האחרונות הודות לפעילויות הסברה של ארגונים ומיזמים המסירים את הבושה התופעה מקבלת התייחסות מערכתית ולא שיפוטית. לצד השינוי בחקיקה ובהסדרת המענים ההתייחסות האומנותית לתופעה חשובה לא פחות, היא מנרמלת ונותנת שם ופנים לתסמינים. לא עוד רשימה קרה הכוללת אוסף של תופעות מזיעה קרה, דופק מואץ ורצון להסתגרות ועד למחשבות אובדניות אלא סיפור אישי. סיפור בו הקורא יכול למצוא את עצמו בין הדפים, לראות את חבריו לחוש כלפיהם אמפטיה.
יצירת החיבור בין הקורא לטקסט מהווה הגשמה לתפקידה של היצירה הספרותית. יצירה שאינה עומדת רק כאומנות אסתטית אלא ככזו המובילה לתחושות ומעשים בקרב קהל הקוראים. כזו המרחיבה את המנעד הרגשי ומאפשרת לאדם לצאת אחרת ממה שהוא נכנס. כחלק מהיצירות האלו ניתן למצוא את ספרו של יהונתן הרבלין, גם אני הייתי שם (כנרת זמורה ביתן, 2013). רומן דמיוני המתמודד עם הפוסט טראומה מזווית אישית וחושפנית, העושה שירות לא רק לקורא אלא לחברה המעדיפה לחזור לשגרת יומה עם תום הקרבות.
מספר את הסיפור מזווית אישית
במרכז הרומן ניצב סיפורו של יער לוחם בעורב נח"ל הלוחם יחד עם הצוות שלו בעזה כחלק ממבצע "צוק איתן". במהלך הלחימה הצוות נתקל באש וחלק מחייליו נפגעים, יער שעסק בפעילות חילוץ הנפגעים חוזר מהקרב מצולק. הוא משתחרר ומופנה ליחידה לתגובות קרב. ביחידה הוא פוגש את המטפל, שלמה. המטפל המיומן נכנס בהדרגה לעולמו הסבוך של יער ומבצע תהליך של חשיפה, המשגה וריפוי המהווים סולם המסייע ליער לצאת מהכאוס הנפשי בו הוא נמצא. המוביל אותו לאבד את חברתו, לריבים עם הוריו ולפיטורים תכופים ממקומות עבודה. בכל פגישה נחשף עוד חלק מהפאזל המרכיב את נשמתו המצולקת של יער. כך קרעי זיכרונות ילדות, מערכות יחסים מרוסקות בהווה וזיכרונות שירות מתלכדים לכדי סיפור חיים.
שלמה לא מעמיס תיאוריות פסיכולוגיות, אלא בעיקר נותן ליער קרקע בטוחה לפרוק ולסדר את הסיפור שלו מחדש. הפרשנויות שהוא מציע מאפשרות ליער לזנוח את תחושות האשמה ולאמץ במקומן פרשנויות של עוצמה וריפוי. כאשר הקו המנחה הוא שיער עשה את המיטב שהוא יכל לעשות בנסיבות שהיה נתון בהם.
בנוסף לטיפול השיחתי כחלק מהרצון של יער למצוא את עצמו מחדש הוא יוצא לטיול\מסע גילוי ברחבי דרום אמריקה. בחלקו הוא נמצא עם חברים אך בחלק האחר הוא מבין שכדי לעבור תהליך גילוי אישי עליו להתנתק מהמוכר ולצאת למסע אישי. מסעו מלווה ברגעים ארוכים של בדידות המאפשרים התבוננות פנימית. בהן הוא בוחן את עצמו מחדש ולמעשה מסדר מחדש את אבני הלגו של נשמתו. כדי להעצים את החוויה האישית הוא לוקח על עצמו אתגר ייחודי של רכיבת אלפי קילומטרים על גבי אופניים בין הרים מושלגים וערבות מוריקות. ההגעה לקצה גבול היכול הפיזית מחד והצורך בהתמודדות עם השדים הפנימיים שלא ניתן להימלט מהם, מעבירים את יער תהליך של התפתחות פנימית.
הספר איננו יצירת מופת ספרותית, רוב הדמויות מלבד יער הן פלקטיות ונשארות בגדר תפאורה בלבד לעולמו של הגיבור המרכזי. בגלל דלותן של דמויות המשנה יער נשאר בבדידותו. אין ספק שיש הרבה פוטנציאל שלא מומש לאורך הספר. אך גם התוצאה הקיימת אינה מאכזבת, בעיקר משום שהיא נותנת פנים ושם לתופעה שלא רבים אוהבים לעסוק בה. הרבה יותר סקסי לעסוק בחברות תחת אש ובמעשי גבורה. אך העיסוק נטול ההוד של היום שאחרי הרבה פעמים מודחק. לכן ספרים כמו, גם אני הייתי שם, הם חשובים לא רק ברמה הספרותית אלא כשליחות חברתית להוצאת נפגעי המלחמה מהמחשכים.
פוסט טראומה יוצאת מהמחשכים
בעת הזו בה אנו נמצאים כבר למעלה משנתיים במלחמת חרבות ברזל, העיסוק בפוסט טראומה והשלכותיה היא קריטית. על פי ההערכות השמרניות בעת הזו ישנם כ-40,000 בעלי תגובות נפשיות שונות ללחימה מתוכם כבר 31,000 הוקרו על ידי משרד הביטחון. רובם המוחלט יכולים לחזור לתפקוד כמעט מלא עם רשת תמיכה נכונה, עם סביבה שאינה שופטת אותם ומרחבים המאפשרים להם להתבטא ולנרמל. דווקא יצירות ספרותיות לא מדעיות שמספרות את הסיפור יכולות לתרום תרומה משמעותית להפיכתה של פוסט טראומה לחלק מהסיפור הישראלי. ספרו של הרבלין הוא חלק ממגמה ברוכה של ספרות צבאית שמספרת את סיפורם של הלוחמים ביום שאחרי עם כל הכאבים והלבטים ביום שתמה הלחימה.
כחלק מהרצון לעסוק בתופעה הקדשנו מספר פרקים בפודקסט המשותף שלי ושל אריאל בן גד, כינוס קודקודים. במסגרתו עסקנו באתגר השיבה הביתה. תוך הפרדה בין תסמינים פוסט טרואמטיים לבין פוסט טראומה, PTSD. ההכרה בשונות וביכולת של היחיד, היחידה וגורמי הטיפול לשנות את המצב היא לא פחות ממהפכה, שחלק משמעותי ממנה הוא במודעות ובנרמול. לאלו החפצים לקבל כלים פרקטיים אני ממליץ להכנס לפרקים העוסקים בכך ולקבל את ארגז הכלים הזמין לכולם.
