מחזירים את הכבוד למקצוע- עיתונאים בקו האש

רצועות האקטואליה לא נגמרות ונמתחות כמו מסטיק משעות הבוקר המוקדמות ועד ליומן חצות. קשה לחדש כאשר בכל שעה פוצחת הקריינית בעדכון. הצופים והשומעים עייפים ויש צורך בדרמה ובמשיכת הזמן בין פרסומת לפרסומת. כך מתבזה לה עבודת העיתונאי ורק לעיתים נדירות ישנו דיון שראוי לתשומת לב מיוחדת, לתחקיר בעל משמעות לסיקור שאינו מחזור של חדשות האתמול. 

לצד כל השעמום הזה יש עדיין הבלחות רציניות שמחזירות עטרה ליושנה. עיתונאות חוקרת היורדת לשטח (לא לתחקיר בדוכן סבונים בטיילת באילת שמעלים כמה שקלים מתחת לקופה) אלא כזו שממש נוסעת מעבר לגבול בוחנת אזורי קרבות ופותחת זווית ייחודית שלא ניתן לקבל בשום דרך אחרת.  

את הפוסט הבא אני מקדיש לעיתונאים שאינם חוששים שאינם משרתים את אדוניהם כעבדים נרצעים אלא רואים את שליחותם העיתונאית כחובה מוסרית וציבורית. קבלו המלצה לסרט,  שני פודקאסטים וקישור לספר שעושים כבוד למקצוע הנחבט.

פרק נפלא, שמשתלב נהדר למי שאב לראות את סרטיו של איתי אנג'ל שהפכו לפיסות מופת של יצירה עיתונאית חוקרת, שאינה מסתתרת מאחורי חליפה ונימה מקצועית המוגנת בחמימות האולפן. 

זוכה פרס ישראל רון בן ישי הוא חלק מהנוף הישראלי בארבעים השנים האחרונות. ממלחמת יום הכיפורים ועד ימי מלחמת לבנון רון בשטח. רודף אחר טורי טנקים, מסייע בפינוי פצועים (במלחמת יום כיפור בה זכה בצל"ש הרמטכ"ל) ומיד לאחר מכן שב לדווח. מאזור עימות אחד לשני, פעמים בזהות בדויה ופעמים בזהותו הישראלית. איש שהוא מפעל חיים ומופת לעיתונאות שאינה חוששת לסקר, לבקר ולעיתים אף להיות בהתנגשות מול מקורותיה. דמותו נחקקה בציבוריות הישראלית הודות לסרט, ואלס עם באשיר, בו מסופר כיצד הוא ניסה לעצור את הטבח במחנות הפליטים סברה ושתילה בשלהי 1982.

 בכך מצטרף בן ישי לקבוצה מצומצמת של עיתונאים (כדוגמת דן  מרגלית שהודות לחשיפת חשבון הדולרים של דליה רבין הפיל את  ממשלת העבודה ב-1976) ששינו את פני הפוליטיקה הישראלית הודות לדיווחיהם והסרת מעטה השתיקה.

בראיון מרתק לתוכנית, תעודת עיתונאי עם  רועי כ"ץ , פותח רון תיבות עלומות מימיו כעיתונאי שאכל אבק כמו אחרוני השריונאים בקו בר לב. ראיון שכולו השראה ושיר הלל לעיתונאות החוקרת. 

רבות נכתב על השקר שרקמה ארה"ב ובנות בריתה על מנת להפיל את צאדם חוסיין בראשית שנות האלפיים. עשרות פקחים שחרשו את עירק לאורכה ולרוחבה לא מצאו בה נשק להשמדה המונית ולא שום קשר לאל קעידא. בן לאדן הסעודי כלל לא היה קשור לסיפור, אך הצרכים הכלכליים של המדינות ותאגידיהם הולידו את השקר שהוביל לכאוס בו אנו חיים במזרח התיכון. משטרים נפלו, מדינות התפרקו, דעש עלו בסערה וקבוצות שונות של עמים ולאומים טובחים אלו את אלו מלוב ועד למדבריות עירק. כוס הדמים שוב מתמלאת בדמם של עשוקים, ילדים ונשים וממרחקים יש מי שגורף רווחים. 

כפי שכבר הוכיחו מלחמות עבר, מרביתם של הפשעים מתבצעים על ידי אנשים רגילים, כאלו הרכונים על מחשביהם ומעבירים הוראות לקוניות ופשוטות שחורצות גורלות. מעטים הם אלו הלוחצים על ההדק ואחראים ישירות למותם של אחרים. אלו הם השליחים שעושים את העבודה השחורה, אך הדרמה הגדולה מתקיימת בחדרי ישיבות ממוזגים. 

הרצון של מדינות הקואליציה לפלוש לעירק חולל דרמה פוליטית ומודיעינית לא קטנה שכללה הפעלת לחץ כנגד חברי מועצת הביטחון של האו"ם, על מנת שיתנו גושפנקא חוקית למתקפה. חלק מהדרמה מאחורי הקלעים נחפשה הודות להדלפה שביצעה עובדת אגף ההאזנות של המודיעין הבריטי. בסרט, סודות מדינה, שיצא לאקרנים באנגליה בשנת 2019. מתואר כיצד צו המצפון מוביל אנשים לסכן את עצמם ואת סביבתם.  זו דרמה במיטבה שמראה את כוחו של המצפון האנושי, אך יחד עם זאת את מוגבלותו אל מול המכונה המשומנת של רשויות המדינה. אהבתי בעיקר את הדילמות בתוך מערכת העיתון- אובזרוור, הלבטים האם הם כלי בידי מניפולטורים, העמידה מול לחצי השלטון והצורך לנוע בין פטריוטיות (תהייה מה שתהייה המילה הזו) לבין נאמנות מקצועית ומחויבות לקהל הקוראים. 

בעוד בועז ביסמונט שוב מגיח מהמרקע, ובYNET יש אין סוף תוכן ממומן ומפולטר, אני עוצם את העיניים נזכר בעיתונות בימיה הגדולים. ימים של חשיפות, עיתונאים שמחרפים את נפשם בשטח וסיקור מעמיק שנותן ערך מוסף. עבודתם עוד נותנת לי תקווה, אולי הם כבר אינם חלק מהזרם המרכזי, אולי ניתן למצוא אותם בבלוגים עצמאיים או בלייבלים אינטרנטים אך בעידן הפייק ניוז, עבודתם חשובה שבעתיים. 

עיתונאות חוקרת במיטבה- קישור לעיתונאים שיצאו לחזית וסיקרו את המזרח התיכון בצורה שטרם ראיתם