כשפניתי ללימודים אקדמיים באוניברסיטת בן גוריון לאחר שירותי הצבאי, לא ממש ידעתי מה עומד מאחורי המילה "פילוסופיה". זו הייתה מילה די עמומה שהעלתה בתודעתי סטודנטים ממושקפים עם הבעה חולמנית הרוכנים על ספרים מאובקים. עם הגעתי לאוניברסיטה הדימוי העממי פינה את מקומו להתלהבות. בזה אחר זה נפתחו בפני שערים של ידע, שאלות שכלל לא העליתי בדעתי החלו לטרוד את מנוחתי ומשב רוח הנושא עימו תחושה של התעלות בידר את החמסין הבאר-שבעי. אחד מהקורסים הבלתי נשכחים שלקחתי היה מבוא לאסתטיקה שהועבר על ידי ד"ר עידו גייגר. בתחילה נרשמתי לקורס מטעמי נוחות, בלאוו הכי היו לי קורסים באותו יום והעדפתי לנצל את עצם שהותי באוניברסיטה. עד מהרה נוכחתי שהסוגיות שהועלו בקורס נוגעות לעצם הוויתי: מהי תפקידה של האמנות? מי מגדיר מהי יצירה אמנותית בעלת ערך? האם לאמנות יש תפקיד בזירה הפוליטית? האם היופי הוא ערך מוחלט או סובייקטיבי? כתביהם של הוגים מוכרים כמו אפלטון, שילר וקאנט קיבלו קריאות חדשות ומרתקות, שהשפיעו עלי עמוקות. בינתיים חלפו כבר חמש שנים והעיסוק בפילוסופיה מדופלמת נדחק לקרן זווית, מידי פעם אני מוצא את עצמי שקוע בהרהורים בשאלות בהם דנו בקורס, אולם אלו רגעים בודדים וקצרי מועד.
ספרה של מוריאל ברברי, אלגנטיות של קיפוד (כתר, 2006) החזיר אותי לכיתתו של גייגר ולעיסוק בתפקידה של האומנות. במרכזו של החיבור עומדות שלוש דמויות: מישל (רנה)- שוערת בשנות החמישים לחייה המסתירה את עולמה הפנימי מפני באי הבית עליו היא מופקדת. פאלומה, נערה חולמנית בעלת נטיות אובדניות המצליחה במבטה המצמית לחשוף את דו הפרצופיות המאפיינת את המעמד הבורגני במערב אירופה. קאקורו- מיליונר יפאני שעובר לגור בבניין הפריזאי ופותח בפני רנה ופאלומה צוהר לתרבות היפאנית. כל אחת משלושת הדמויות מייצגת בדרכה הייחודית אאוט-סיידריות מהסדר החברתי הקבוע. שלושתן קוראות תיגר על הקיטלוגים החברתיים, על התפקידים הנגזרים על כל אחד ואחת מתוקף ההיררכיה המעמדית הנשענת על כסף ויוקרה. מחיקתן של ההגדרות המובנות, הבאות להסביר את העולם בפשטנות של שחור ולבן, עניים ועשירים, תרבותי ושאינו תרבותי פותחת את עיני הקורא ומציגה לפניו מציאות אלטרנטיבית הנסתרת בדרך כלל מן העין. לאורך הספר מתגלה שהגינונים המעודנים נמצאים דווקא בקרב עובדי המנהלה החיים בתחתית הסולם החברתי בעוד שמתחת למהוגנותם של העשירים מסתתרת ריקנות תרבותית וערכית. הערבוביה עליה שוקדת ברברי מראה לקורא שוב ושוב שההגדרות המוכרות הבאות לקטלג את ההוויה למסגרות קשיחות, למעשה מסמאות את עיניו ומובילות אותנו להכרה מעוותת של ההוויה האנושית שאיננה נכנעת להגדרות קשיחות ומסרסות.
שוערת הבנין, המהווה עבור דיירי הבית לא יותר מאינסטרומנט דקורטיבי או לכל היותר ככלי למילוי צרכים מיידים מתגלה לאורכו של הסיפור כאישה בעלת שיעור קומה, המתחבטת שוב ושוב בתפקידה של האמנות במציאות החיים האנושית. בשפה בהירה וקולחת הרוויה באנקדוטות משעשעות מצליחה ברברי לשים בפי גיבוריה פילוסופיה סדורה המאירה באור מעניין את תפקידה של האמנות בהוויה היום יומית. עבור ברברי האמנות הטובה על שלל סוגיה (ציור, מוזיקה, ספרות, שירה) היא השתקפות של ממד נצחי בחיי היום יום, "אלה החיים, הרבה ייאוש אבל גם כמה רגעים של יופי, שבהם הזמן הוא לא אותו הזמן. כאילו הצלילים של המוזיקה יוצרים מין סוגרים בזמן, הפוגה, מקום אחר שהוא בכל זאת כאן, 'תמיד' שהוא בתוך ה'לעולם לא'" (עמ' 321). במילים כה פשוטות מצליחה ברבי שמלבד עיסוקיה הספרותיים היא גם מרצה לפילוסופיה, להעביר לקורא את תפיסת הגאון הקאנטיאנית, הגאון החורג מעבר לקונקרטי ונוגע ביצירתו בממד נצחי ונשגב.
לסיכום, ספר מצווין המשלב בחן פילוסופיה, ביקורת חברתית חדה ופרוזה מצויינת הכתובה בצורה אוורירית המאפשרת לקורא להנות מאוויר פסגות של יצירה ספרותית בעלת ערך תרבותי-חברתי. אני ממליץ בחום ומחכה בשקיקה לספרים נוספים פרי עטה של הסופרות המוכשרת ובעלת המעוף, מוריאל ברברי.
