אנו חיים בעולם רדוף אקטואליה, בכל כמה דקות מגיח מבזק מיוחד המדווח לנו בהתרגשות על שערוריה חדשה המתרגשת לבוא לעולם. אנו שומעים על הורים הרוצחים את ילדיהם, ילדים הרוצחים את הוריהם ועל מקרי אלימות סתמיים המסתיימים לא פעם במוות. אנו נחשפים לאין ספור מקרים המעלים את מפלס החרדה, ומחזקים את תחושתנו שאנו מטולטלים בזרם גועש של אלימות שאינה בשליטתנו. מדי פעם, מנסה תוכנית תחקירים כזו או אחרת לפענח עבור הצופה הסקרן מיהן הדמויות העומדות מאחורי מעשי האלימות הבלתי מוסברים. תחושה של הקלה עוטפת אותנו כאשר אנו מגלים שהרוצח הוא מהגר עבודה או מובטל שחייו הדרדרו. אולם, כאשר אנו מגלים שהרוצחים אינם כה רחוקים מאיתנו, כלומר, גם להם יש עבודה מסודרת, אשה, משכנתא ושלל תעודות, אנו מתכווצים באי נוחות. זאת משום שאיננו יכולים עוד להרחיק את הזוועה מפתח ביתנו, היא יושבת שם ככלב פיט-בול מנומנם המחכה להשתחרר, להתפרץ ולתקוף. ספרו של הסופר ההולנדי, הרמן קוך, ארוחת הערב, מראה לקורא שהאלימות החייתית אינה נמצאת רק בשיכונים עלובים רווי פשע, אלא יש לה מקום של כבוד אף בקרב הבורגנות המדושנת.
בספרו, מתאר קוך, ארוחת ערב משפחתית עתירת מנות במסעדת גורמה בה משתתפים שני זוגות: פול וקלייר, סרג' ובבט. פול וסרג' הם זוג אחים אשר ביניהם שוררת יריבות ארוכת שנים. פול, מורה כושל, מביט באחיו, פוליטיקאי רב תהודה, בבוז. תחושת הניכור שחש פול כלפי אחיו, מהווה אך דוגמא לניכור המתקיים בין פול לבין העולם הסובב. ניכור אשר יהווה ציר מכונן בעלילת הספר. בהדרגה, נחשף הקורא לשלל סיפורים משפחתיים העולים במהלך הארוחה. פול, שדרך עיניו מסופר הסיפור, מרעיף על הקורא מגוון רחב של זיכרונות, תובנות והגיגים. אט אט התמונה האידילית של משפחה מבוססת הנהנית מארוחת גורמה, מתחלפת בתמונה קודרת החושפת בפני הקורא שורה של תקריות אלימות המלוות את ההיסטוריה המשפחתית. התיאורים הפלסטיים של מעשי האלימות אינם מאפשרים לקרוא את הספר בנינוחות, לא פעם חשתי שאני צופה ב"תפוז המכני" או ב"רוצחים מלידה". תיאורי האלימות המיותרת יצרו בי תחושה של סלידה עד כדי כך שנאלצתי להרחיק ממני את הספר. הניסיונות הפתטיים של בני המשפחה להצדיק את המעשים המתוארים, הצטיירו בעיני כהתגלמותו של ניוון מוסרי וחברתי. יחד עם זאת, ספרו של קוך אינו מצליח ליצור כתב האשמה כנגד כהות החושים של החברה הבורגנית אותה הוא מתאר, וזאת משום שהספר אינו דן באופן עמוק בהשלכות המוסריות של המעשים. הדמויות השיטחיות והסטריאוטיפיות הנגלות לאורכו של הסיפור, אינן מצליחות לחדור לעומקן של הסוגיות המועלות, וכל שנשאר לקורא הוא להיחשף לקורותיה של משפחה מופרעת, המובלת על ידי אב פסיכופט המנחיל לבני המשפחה סדר מוסרי אלטרנטיבי.
בסיום הקריאה חשתי תחושה של החמצה: מחד, קוך הצליח לכתוב עלילה סוחפת המתרחשת לרוב סביב ארוחת ערב אחת, הישג ספרותי ראוי לציון. מאידך, הסוגיות המוסריות העולות אינן זוכות לבירור מעמיק משום שככל שמתקדמים בקריאה מתגלה האב כפסיכופט שאינו יכול להימדד על פי אמות המידה המקובלות. הפנייתו של הסיפור אל עבר הא-נורמאלי מעקרת את נקודת המוצא של הספר לפיה, אלימות חסרת פשרות יכולה להתרחש גם במשפחות "הנורמאליות" ביותר.
לסיכום, ספרו של קוך מהווה יצירה ספרותית אשר לא מאפשרת לקורא להישאר באדישות נינוחה. זוהי יצירה המעוררת בך רגשות עזים של גועל, תמיהה ובעיקר תסכול. המשפחה המתוארת הנראת במבט ראשוני כמשפחה ככל המשפחות מתגלת בהדרגה כאי של אומללות. הקורא צופה בהדרדרות המתגלה שוב ושוב באירועי האלימות הבלתי נשלטים. הקורא עומד נדהם ומקווה שזו נקודת השיא אולם, כמו בטיפוס על הר, בכל פעם מחכה פסגה חדשה גבוהה יותר. ככל שהאוויר נעשה דליל יותר, עולות ומתחזקות השאלות המוסריות, אולם, קוך איננו מספק לקוראיו מסכת חמצן המקילה על הדלילות, קוראיו נאלצים להתמודד עם השאלות הנוקבות בכוחות עצמם. שווה קריאה לבעלי לב חזק.
2 תגובות
ספר מעורר למחשבה.
גם אטלס כתב על ארוחת הערב
http://a-2da-z.blogspot.com/2010/12/blog-post.html